עיקרי הדת הנוצרית
 

דף הבית עיקרי הדת הנוצרית הכנסייה הקתולית סיכום וביבליוגרפיה

ניסוח עיקרי הנצרות

 


ניסוח עיקרי הנצרות

עיקרי הנצרות נקבעו בשנת 325 בוועידת ניקאה .

בוועידה נקבע שהאל הנוצרי הוא שילוש שהוא אחד (השילוש הקדוש) אילו ספרים יכנסו לברית החדשה, ובכלל זה את מהלך חייו "התקני" של ישו.

בוועידה גם נקבעה שישו הוא חלק מן המעות האלוהית ולא אל נפרד כפי שטענו פלגים מסוימים, (ולא  עם הוא אלוהי או לא כפי שנטען בספר צופן דה וונצ'י ) נקבעו גם מועדי החגים (פסחא וחג המולד) מספר הסקרמנטים,  וכן קבעו הצערת אמונה משותפת לכל הפלגים.  

עיקרי הנצרות כפי שנוסחו בוועידה הם פחות או יותר אותן הצהרות שניתן למצוא בכתבי פאולוס ויורשיו והסיבה לכך היא שכבר אז היה זה הזרם הגדול ביותר בנצרות

כל אמונה נוצרית אחרת מלבד זו המופיעה בפרוטוקול הוועידה נחשבת ככפירה, בין המפורסמים שבכופרים נמצאים הגנוסטיים כת קיצונית מהמאות הראשונות לנצרות שהאמינה בדואליות, הארינים מהמאה ה5 שהבדילו את ישו מיתר השילוש, הקאטרים מהמאה ה14 שהיוו גרסה מאוחרת של הגנוסטיים, והמורמונים של היום בשל אמונתם המעט קיצונית.

עקרונות הוועידה מופיעות בקרדו (הצהרת אמונה) הקתולי.

ישו ושנים עשר השליחים

 

מבחינה הסטורית ישו נולד כנראה בשנת 4 לפני הספירה בבית לחם (אך היות והספירה מתחילה עם לידתו, לפי טענה זו אנו בשנת 2010 ולא ב-2006). הוא נצלב בשנת 30 לספירה על ידי הרומאים בירושלים, אך מעבר לכך אין ידע היסטורי מוכח על חייו.
 
הוא היה בנה של מרים מנצרת ולפי הברית החדשה של רוח הקודש. הוא היה למעשה בן אלוהים,ג דל כרועה צאן והחל להטיף שנים ספורות.
טרם צליבתו בשנים אלו ישו משך אחריו אנשים רבים ומהם בחר שנים עשר שליחים, אשר לאחר מותו הפיצו את הנצרות בכל האימפריה הרומית.
במהלך שנים אלו גם ביצע ניסים רבים כגון הליכה על מי הכנרת, רפוי מצורעים והאכלת חמשת אלפים ממאמיניו בשבע בשבע כיכרות לחם ומעט דגים.
 
דרשתו המפורסמת ביותר היא הדרשה על ההר (מתי פרק 5), בה הוא מטיף את עיקרי תורתו ומורה לחסידיו כיצד יש לנהוג בין אדם לרעהו.
 
בשנת 30 לספירה הוא עולה לירושלים. במהלך שהותו בעיר הוא ושליחיו מתכנסים לערוך סדר פסח. במהלך סעודת הסדר, באפיזודה הידועה בשם הסעודה האחרונה, ישו מספר לשליחיו על הסגרתו הקרובה. לאחר מכן ישו מתפלל במקום בשם גת שמנים, שם מסגיר אותו יהודה איש קריות לידי הרומאים. הוא נצלב למחרת היום.
 
שנים עשר השליחים
 
שנים עשר השליחים היו אלו שהפיצו את הנצרות. הם היו תלמידיו הקרובים של ישו, אלה שעליהם הוטל להמשיך את דרכו. תחת שמו של כל שליח (בסוגריים שמו הלועזי), מופיע מעט מידע עליו.
 
שמעון Peter – יד ימינו של ישו ומנהיגם של השליחים לאחר הצליבה. הוא הטיף ברומא ובה ניצלב במהופך בשנת 67 לספירה על ידי הקיסר נירון. במסורת הנוצרית הוא נחשב לאפיפיור הראשון.
 אנדרי Andrew – אחיו של פטרוס, שהפיץ את הנצרות באסיה הקטנה (טורקיה) וחופי הים השחור, פטרונם של סקוטלנד ורוסיה.
יעקב בן זבדי James – מנהיג הנוצרים בירושלים עד למותו ב-44 לספירה. פטרונה של ספרד.
יוחנן בן זבדי John – על פי המסורת כתב את הבשורה על פי יוחנן ואת ספר חזון יוחנן.
פיליפוס Philip – הטיף באסיה, סוריה ויוון.
בת תלמי Batholomew – מקים הכנסיה הארמנית.
מתי Matthew – כתב את הבשורה על פי מתי.
תומא Thomas הטיף בסוריה.
יעקב בן חלפי James – לא ידוע עליו דבר, משערים שהיה אחיו הצעיר של ישו.
שמעון Simon – נחשב לקנאי ביותר בין השליחים. הטיף בפרס ושם הוצא להורג. מזוהה עם אחד מאחיו של ישו.
יהודה Jude – גם הוא הטיף בפרס, קרוב רחוק של ישו.
יהודה איש קריות Judas Iscariot – בגד בישו ומסר אותו לרומאים. התאבד בתלייה.
 
פאולוס, אף שלא היה משנים עשר השליחים, עדיין נחשב לשליח, היות ולפי ספר מעשי שליחים קיבל את הבשורה ישירות מישו ובשל העובדה שעל כתביו בנויה כל התאולוגיה הנוצרית

השילוש הקדוש

 


שילוש הקדוש (the holy trinity)
הוא אחד מעמודי התווך עליו עומדת האמונה הנוצרית והוא מעיקרי האמונה. לפי השילוש האל הוא בעצם שלוש ישויות (ישויות אינה המילה הנכונה לתאר אותן אך בהעדר מילה יותר טובה אשתמש במילה זאת) שהן אחת האב, הבן, ורוח הקודש.
(The father the son and the Holy Ghost) על-אף המשתמע מכך אין מדובר בשלושה אלים אלא אל אחד שהוא שילוש.
שלוש הישויות המרכיבות את האל הן בא בעת ישויות נפרדות וחלק מישות אחת שהיא המהות האלוהית.  הבן נובע מן האב אך תמיד היה בנמצא והאב הוא חלק מן הבן בדיוק כשם שהבן הוא חלק מן האב. רוח הקודש נובעת מן האב ומן הבן גם יחד אך שניהם גם נובעים ממנה.  שלוש הישויות שוות בחשיבותן וזהות לחלוטין למעות האחת אך שונות מן השתיים האחרות. בתיאולוגיה הנוצרית נקבע שהשילוש הוא מסתורין מוחלט והבנה מלאה של השילוש היא בלתי-אפשרית.

פאולוס

 


מי שיצר את הדת הנוצרית כדת ולא כזרם ביהדות היה פאולוס. הוא שהתחיל את הרעיון של החטא הקדמון. אחד מהרעיונות המרכזיים בנצרות הוא שצריך לשלם על החטא של אדם וחווה ולכן ישו התגשם בבשר ונצלב כדאי שהאל שהוא ישות אוהבת וסולחת (בניגוד לאל בברית הישנה) יסלח לאנושות ויאפשר לאלו שקיבלו מחילה ע"י האמונה בישו וקבלת הבשורה הקדושה לחזור לגן-עדן הוא היה  זה שהחליט על ביטול מצוות היהדות (שנשמרו על ידי ישו ותלמידיו בקנאות רבה) ועל כך שהנצרות היא דת ללא מצוות ושרק המוסר הפנימי מנחה אדם עם להאמין בלב שלם הוא באמונה רדודה

פאולוס גם ביסס את מרבית העקרונות והאמונות האחרות בנצרות והרחיב וביאר את מילותיו של ישו.

הוא עסק גם במיסיונריות בעיקר באסיה הקטנה (טורקיה) יוון ורומא  ומרבית הברית החדשה (מלבד מעשי שליחים  חזון יחונן וספרי הבשורה) מורכבת מכתבים המיוחסים לו

לא ידוע הרבה על חייו מעבר למה שמופיע בברית החדשה הוא נולד בתרסוס למשפחה יהודית ובתחילה השתתף ברדיפת הנוצרים לפי האמונה המקובלת היתה לו התגלות בדרך לדמשק ובשל התגלות זו התנצר  הוא הוצא להורג ברומא בשנת 67 לספירה בפקודת הקיסר הרומי נירון.

 

הברית החדשה

 


הברית החדשה

הברית החדשה היא ההמשך הנוצרי לתנ"ך ומהספרים הכלולים בה התפתחה התיאולוגיה  הנוצרית. הברית החדשה מורכבת משלושה חלקים: הבשורה וספר מעשי שליחים, איגרותיו של פאולוס שאר השליחים וספר חזון יוחנן.

 הבשורה

הבשורה מספרת את סיפור חייו של ישו ומכילה את עיקרי הנצרות.

אין מדובר בספר אחד אלא בארבעה ספרים שנכתבו בין השנים 60-100 לספירה. כל אחד מציע גרסה אחרת לסיפור חייו של ישו, ועם זאת כולם דומים בנקודות החשובות : לידת ישו, דרשותיו העיקריות, הסעודה האחרונה והצליבה. הן מספרות על חיי ישו מהולדתו בבית-לחם עד לצליבתו בירושלים ותחייתו שלושה ימים לאחר מכן. ספר מעשי שליחים מספר על קורות 12 השליחים לאחר הצליבה.

האיגרות

איגרות פאולוס הן הבסיס התיאולוגי שעליו ועל הבשורה ניצבת כל הנצרות. הן מפרטות ומבארות את אשר אומר ישו בבשורה. הן מיוחסות לפאולוס, אחד משנים עשר השליחים.  כל איגרת נכתבה לקהילה נוצרית במקום מסוים ונבדלת מאחרות בשם הקהילה (לדוגמה האיגרת אל הרומים).

מספר איגרות נוספות של שליחים אחרים גם הן נמצאות בברית החדשה הך חשיבותן פחותה.

חזון יוחנן

ספר חזון יוחנן שנכתב באי היווני סמוס בשנת 120 לספירה הוא החלק הפחות חשוב בברית החדשה. הספר שנכתב בהשראת חיזיון מספר את סיפור האפוקליפסה - סוף העולם.

בחיזיון מתרחש רצף אירועים שמביא ליום הדין שבו האל יכריע את גורל בני האדם

במהלך ימי הביניים השתמשו מטיפים נוצרים בסצנות שנלקחו מהספר כדאי לעודד חוטאים להתוודות ולפנות לדרך הישר

הסקרמנטים

 


סקרמנטים
הם שבעת הטקסים החשובים ביותר בנצרות. מטרתם לחדש את הקשר בין האדם והאל והם נערכים על ידי הכנסייה אשר רק לה יש את היכולת לקשר בין האל למאמיניו.  הכנסייה הפרוטסטנטית אינה מאמינה בחשיבות הסקרמנטים ובקדושתם והיא מקיימת רק את טקסי הטבילה והמיסה וגם זאת רק באופן סמלי.

הסקרמנט הראשון והחשוב ביותר הוא טקס המיסה נערך כל יום ראשון ובמהלכו מתכנסת כל הקהילה בכנסייה המקומית, הכומר נושא דרשה ומטיף ולאחר מכן מחלק את לחם הקודש ומעט יין למאמינים. בטקס המיסה משחזרים הנוצרים את הסעודה האחרונה של ישו עם שניים-העשר השליחים, אחד המאורעות החשובים בברית החדשה שבמהלכה מחלק ישו לחם ויין בין תלמידיו: "ויהי באכלם ויקח ישוע את-הלחם ויברך ויפרס ויתן לתלמידים ויאמר קחו ואכלו זה הוא גופי ויקח את-הכוס ויברך ויתן להם ויאמר שתו ממנה כלכם כי זה הוא דמי" (מתי פרק כו פס' 26-27).
כשם שהלחם והיין הפכו לבשרו ודמו של ישו במהלך הסעודה האחרונה כך גם הלחם והיין בטקס המיסה. באכילת לחם הקודש מחקים המאמינים את השליחים ומחדשים את הקשר עם הבורא ואת החסד האלוהי.

הסקרמנט השני הוא הטבילה אשר דרכה מצטרף הנטבל אל הנצרות ואשר בה הוא מתנקה מן החטא הקדמון אשר בו נגוע כל המין האנושי. במהלך הטקס מזליף הכומר מעט מים קדושים (מים שבורכו על ידי בישוף) על המטבל ומכניס אותו לכנסייה בשם האב הבן ורוח הקודש.  טבילת התינוקות נעשית שמונה ימים לאחר הלידה ובחלק מן הזרמים הנוצריים מטבילים רק אנשים שבגרו.

הטקס השלישי הוא הוידוי שבמהלכו מתוודה המאמין בפני כומר אשר מטיל עליו עונש, בדרך כלל סמלי וכך נמחלים חטאיו (אך עדיין יאלץ המתוודה לנקות את נפשו לאחר מותו בטרם יכנס לגן-עדן), הכומר בטקס משמש כמקשר בין האל למאמין והסליחה אשר מקבל המתוודה מגיעה מהאל עצמו.

הסקרמנט הרביעי הוא טקס הנישואין אשר לפי האמונה הנוצרית יוצר קשר רוחני קבוע בין בני הזוג ואסור שינתק בהתאם לכך אסורים הגרושים.

הסקרמנט החמישי הוא טקס האישוש אשר בעבר היה חלק מטקס הטבילה אך הופרד ממנו כאשר טבילה לאחר הלידה הפכה לנוהג קבוע. במהלכו נמשך המאמין בשמן על ידי הבישוף המקומי ומכריז על עיקרי אמונתו החדשה. לנוצרים שנטבלו בלידתם נערך הטקס בגיל שבע.

הסקרמנט השישי הוא המשיחה האחרונה אשר נערכת לאלו הנוטים למות במהלכה מושח כומר את גופם בשמן, שומע את וידויים האחרון ומוחל להם על חטאים קטנים שעשו במהלך חייהם .

הסקרמנט השביעי הוא טקס ההסמכה אשר בו מוסמך נוצרי פשוט לתפקיד כומר על ידי בישוף. מהלך הטקס דומה לטקס האישוש ובטקס זה מקבל הכומר החדש את היכולת הרוחנית לקשר בין האדם הפשוט לאל