כלכלה בימי קורונה - פרופ' דורון לביא | המכללה האקדמית תל חי

כלכלה בימי קורונה - פרופ' דורון לביא

תל חי בתקשורת

כלכלה בימי קורונה - פרופ' דורון לביא

שני, 11 מאי, 2020
כלכלה בימי קורונה - פרופ' דורון לביא

כלכלה בימי קורונה, פרופ' דורון לביא, מומחה לכלכלה ציבורית, המכללה האקדמית תל-חי ומנכ"ל חברת פארטו.

 

ישראל נמצאת תחת אירוע גלובלי ייחודי שמעולם לא נתקלנו בו בעבר. האירוע הוא בראש ובראשונה בריאותי אך השלכותיו נרחבות בהרבה. בתחילת המשבר ישראל נערכה באופן מהיר ושמרני, פעולותיה נחשבו לקיצוניות בהשוואה לפעולות מדינות אחרות בעולם, למשל סגירת השמיים מפני תיירים. צעדים אלה כנראה מנעו משבר בריאותי אותו חוות מדינות רבות. צעדים אלה כנראה נדרשו לאור מצב מערכת הבריאות בישראל שלא הייתה ערוכה למשבר בסדר גודל כה משמעותי (כמו רוב מדינות העולם) ובזכות אותם הצעדים רמת התמותה בישראל נמוכה יחסית.

אם זאת, הצעדים הללו הביאו למשבר כלכלי בסדרי גודל שלא נראה בישראל עשורים רבים.

על מנת לנתח את היקף המשבר, ראשית נדרש להבין עיקרון בסיסי בכלכלה.

המערכת הכלכלית עובדת על מחזורי עסקים, לאחר תקופה של צמיחה צפויה תקופה של מיתון וחוזר חלילה. מחזור העסקים אינו עניין חדש ולא נובע מהכלכלה המודרנית. כבר לפני 4,000 שנה יוסף התריע בפני פרעה על שבע השנים הטובות שלאחריהן יבואו שבע שנים רעות, והמלצתו כמובן הייתה להיערך לתקופת המיתון. בזכות היערכות זו מצריים ניצלה מרעב ויוסף הומלך למושיע. למרות רעיונות רדיקלים לאורך השנים, פעם אחר פעם הוכח כי מחזור העסקים יתרחש ושום כוח לא יכול למנוע אותו.

המשבר הכלכלי האחרון התרחש בשנת 2007-2009, משבר הסאב פריים. לכל כניסה למחזור שלילי יש "תירוץ טוב". במקרה זה דובר על התנפחות בועת הנדל"ן, בעוד במשבר 2000-2003 דובר על התפוצצות בועת ההי טק. אך למעשה אלה מחזורים כלכליים הכרחיים שמתרחשים לאחר שהכלכלה מתחממת יתר על המידה והכוח המניע נחלש. לפתע, ללא שום סיבה חיצונית האוויר יוצא והשוק מתדרדר. בשנת 2007-2008 לא קרה דבר מיוחד, הרי עליית המחירים בשוק הנדל"ן בארה"ב הייתה מוגזמת כבר בשנים 2003-2006, מדוע הבועה התפוצצה רק ב 2007-2008? אין סיבה מיוחדת. הדבר דומה לכביש בו נוסעים רכבים רבים במהירות גבוהה: לפתע רכב אחד קצת מאט ללא סיבה מיוחדת, הרכבים אחריו נאלצים להאט וכעבור זמן קצר יש פקק.

נהגים שעומדים בפקק לא מבינים מדוע נוצר הפקק, כי הרי בנקודה מסוימת הם מגיעים לקצה הפקק ומתחילים לנסוע מהר, בלי כל סימן או הסבר להיווצרות הפקק. כך גם מחזור העסקים, הכלכלה מתחממת עד שלפתע ללא סיבה מיוחדת היא מאיטה ונכנסת לתקופת מיתון. גם היציאה מהמיתון בדרך כלל לא מלווה בסיבה מיוחדת. ללא התערבות חיצונית המשק חוזר למסלולו (כמעט תמיד, מכיוון שבמשבר של שנת 1929 המשק נתקע במיתון לתקופה ארוכה). אם זאת בעזרת סיוע ממשלתי היציאה מהירה יותר ולכן לאורך המשברים הממשלות מיהרו להתערב ולהניע מחדש את גלגלי המשק.

האם המשבר הנוכחי דומה למשברים הקודמים וניתן להסיק מאותם המשברים על הצפוי לנו במשבר הנוכחי? כך טוענים רוב המומחים והפרשנים, אך לדעתי הם טועים טעות מרה.

בכל המשברים הקודמים הכניסה להאטה נבעה מהתחממות היתר של הכלכלה והאוויר של הכלכלה נגמר, בדומה להאטה של נהג בכביש שגוררת את התפתחות הפקק. אך המקרה הנוכחי שונה בתכלית. האירוע הנוכחי דומה יותר לתאונת דרכים קטלנית שסגרה את הכביש ברגע אחד. אנחנו עדיין מפנים את הרכבים מהכביש ובינתיים הפקק הולך ומצטבר. אף חמור מכך התאונה פגעה במרכיבי הדרך באופן כה קטלני שגם כאשר מתחילים לפתוח את הכביש, מאפשרים לרכבים לנסוע בנתיב אחד ויתר הנתיבים סגורים לתקופה ארוכה. האם ניתן להשוות בין פקק כזה לפקק שנובע מהאטה קלה? הכלכלה בעולם עברה תאונה קטלנית והגיעה לחריקת בלמים כפי שלא הגיעה מעולם. אפילו במלחמות הכלכלה לא נעצרה, אלא עברה מיצור מוצרים אזרחיים לצבאיים. כך שהמקרה הנוכחי הוא כה חריג ולא התרחש במאה השנים האחרונות.

רק בהיבט הזה אנחנו נמצאים במשבר בסדרי גודל אחר לגמרי ממשבר ההי טק או הסב פריים.

לכך יש להוסיף עוד חולשות ייחודיות. במשבר של שנת 2000 הכלכלה העולמית הייתה בצמיחה גדולה, הריבית הייתה גבוהה והממשלות היו יציבות עם חובות נמוכים יחסית. על מנת להתמודד עם המשבר, הממשלות פעלו באופן נחוש וקיצצו את הריביות באופן ניכר על מנת להניע מחדש את הכלכלה ולמנוע מיתון. אכן העולם יצא במהרה מהמיתון, אך חזר למיתון חריף אף יותר בשנת 2007-2009. הפעם נשק הריבית כבר מוצה ולכן עברו לכלים חריפים יותר – הזרמת כספים עצומה של הממשלות למשק. על ידי כך, הממשלות יצרו חובות עצומים שהביאו את חלקן לסף פשיטת רגל (למשל יוון בשנת 2011). הרצון האדיר למנוע מיתון בכל מחיר הביא למיצוי כל הכלים הכלכליים ובתחילת שנת 2020 הכלכלה העולמית שברירית כפי שלא הייתה שנים רבות. כך שמשבר הקורונה נוחת על המערכת הכלכלית כמו שמחלת הקורונה נוחתת על זקן עם מחלות רקע קשות ללא מערכת חיסונית ויכולת להתמודד עם הנגיף.

בנוסף לחולשות הללו יש לנו בעולם גם משבר מנהיגות. מנהיגי העולם פופוליסטים ואינם יכולים או מוכנים להתמודד עם גודל המשבר. במקום להפשיל שרוולים להביט לאזרחים בעיניים ולומר בקול רם (כפי שצ'רציל אמר במלחמת העולם השנייה) – "כל מה שיש לי לתת לכם זה דם, יזע ודמעות", הם מעדיפים לזרוק האשמות, ולפנות לצעדים פופוליסטים שלא יתרמו דבר להנעת המשק ולהוצאתו מהמשבר. יתכן שהמנהיגים שלנו מקבלים עצות גרועות ובאמת מאמינים שזה משבר רגעי ומיד לאחר שיגמר המשבר הבריאותי המשק יחזור למסלולו והתוצר יזנק. יתכן שהם פשוט מרמים את כולם מתוך תקווה שאנשים יאמינו שהכל בסדר ויחזרו לפעול כאילו שלא התרחש דבר. אך התאוריה הזאת לא מתיישבת עם שום הגיון תאורטי או מעשי.

הרי גם אחרי שמפנים את הרכב מהתאונה, הפקק נותר זמן רב לאחר מכן, כך גם הכלכלה. מערכת כלכלית בנויה על צריכה, אך כאשר יש מיליוני מובטלים כוח הקניה יורד, אנשים צורכים פחות, המעסיקים מצמצמים משרות וכוח הקניה מתדרדר עוד יותר. זהו גלגל שהולך לכיוון אחד – מטה, מטה במדרון ולעצור אותו זה כמעט בלתי אפשרי.

במשבר של שנת 2000 ובמשבר של 2008, הכלכלה לא נעצרה באופן מלאכותי (בסגר כמעט מוחלט), כמות המובטלים לא זינקה לרמות הנוכחיות ולא היו שום מגבלות שמנעו מהאנשים לפעול. במשבר הנוכחי, גם כאשר יהיו הקלות משמעותיות בסגר, נדרש לפעול תחת מגבלות עצומות, חלק מהענפים כמו תיירות, ספורט, בילויים, אומנות יחזרו באופן חלקי וגם זאת בעוד חודשים רבים. אפשר להסתכל על מחירי הנפט להבין את גודל העצירה של המערכת הכלכלית בעולם. גם במשבר 2008 המחיר התרסק אך מעולם לא הגיע עד למחיר מתחת לאפס (לפני ימים אחדים לרגע אחד הוא ירד למינוס 40 דולר!). הנפט מתאר את רמת העוצמה של הפעילות הכלכלית. למרות קיצוץ של 10% בתפוקה, הביקוש לא מתקרב לרמת ההיצע. כלומר אנחנו בעולם של ביקושים מאד נמוכים שיובילו לפיטורים וסגירת עסקים בהיקפים שאף אחד מאיתנו לא חווה בחייו.

לאור תמונת המצב הזאת, האם סביר לקבל תחזיות אופטימיות שהמשבר לקראת סיומו וכבר בשנת 2021 התוצר יזנק ונחזור לרמת הפעילות הכלכלית של טרום המשבר?

המשבר שהתחיל בתחילת 2007 לא הסתיים שנים רבות. בשנת 2009 כמעט שנתיים לאחר תחילת המשבר, התוצר בארה"ב ירד ב 6%. ולמעשה כל העולם המערבי לא מצליח לחזור לרמות הצמיחה שהיו בשנות ה 90. כבר 20 שנה אנחנו בצמיחה אפסית המבוססת על הזרמה מלאכותית של כסף למערכת. למעשה אנחנו 20 שנה חולה מונשם במכשירים. עכשיו החולה הזה חטף קורונה ומהי תשובת הרופאים – "אל דאגה הוא כבר מתאושש ולפני שתרגישו הוא יעמוד על רגליו". הבורסות חוגגות את סיום המשבר כאילו אנחנו חיים בדיסנילנד והכל זה מופע קסמים או פומפי של שנת 70 לספירה רגע לאחר התפרצות הר הגעש, רק נישאר בבתים והכל יחלוף.

אם כך מה ניתן לעשות? האם יש בכלל פתרון? ראשית התשובה לא לגמרי, הולך להיות הרבה יותר גרוע והרבה יותר זמן משאנחנו חושבים או אף מסוגלים לתפוס מכיוון שמעולם לא חווינו כזה משבר כלכלי. הקורונה תעלם ואז יתגלה גודל השבר. כעת שהקורונה כאן איתנו אנחנו בטוחים שזה עניין זמני, הקורונה תחלוף והכל יעבור איתה. לכן אנחנו אופטימיים מדי, הקורונה היא רק המניע, הטריגר למשבר אך אינה הבעיה האמתית. עצם ההפנמה היא דבר חשוב שיאפשר לנו להתחיל ולהתמודד טוב יותר עם המיתון הצפוי.

שנית, צריך לשחרר באופן מידי את המשק, לא חלקים ממנו ולא באופן מדורג, אלא את כולו ומיד. נכון, צריך לנסות ליצר מגבלות שימנעו כמה שיותר התפרצויות נוספת אך הדחיפות של שחרור המשק קריטית. נכון שמהלך כזה כנראה יגרור גידול בכמות המתים וזה נורא (אם כי אין הסכמה גם לגבי היקף הנזק הבריאותי), אך הנזק הכלכלי הרבה יותר גרוע והרבה יותר משמעותי. ההחלטה לסגור את המשק לתקופה ארוכה דומה להחלטה לסגור את כל הכבישים בארץ על מנת למנוע הרוגים בכבישים או לסגור את כל התעשייה על מנת למנוע מתים מזיהום אוויר. אנחנו חיים בעולם שבו אנשים מתים מהרבה מאד סיבות שניתן למנוע אותן אך אנחנו נמנעים מכך מכיוון שאנחנו מוכנים לספוג את הפגיעה הזאת בתמורה לרמת חיים טובה. מי רוצה לחיות בלי חשמל, תעשיה, רכבים?

שלישית צריך להשקיע את הכספים שיש עדיין לממשלה (כספים שהולכים ואוזלים במהירות אסטרונומית) למנועי צמיחה. פיזור כסף מהליקופטר זה דבר הומאני ויוצר תחושת אכפתיות ואנושיות, אך לא יכול להניע את המערכת הכלכלית. לשמר את העובדים במקומות עבודה בחברות כושלות או במקומות שאין בהם צורך רק על מנת שיקבלו משכורת אינו פתרון, צריך ליצר מקומות עבודה איכותיים. יש ידע כלכלי רב היכן נכון להשקיע את הכספים בעת משברים כלכליים, אך משום מה אני לא רואה שום תכנית ממשלתית בכיוון. כל מה שאנחנו עדים לו זאת ממשלה שנגררת אחר דעת הציבור ומנסה להימצא חן בעיני אנשי התקשורת והציבור הרחב. איפה המנהיג שיעמוד ויבהיר את המצב האמתי ויבחר גם בצעדים לא פופולריים. בשנת 2003 ישראל הייתה במשבר כלכלי חריף, שר האוצר החליט להדק את החגורה ולהסיט את הכספים לפיתוח תשתיות, בין היתר תכנית של 25 מיליארד של פיתוח רכבות ו 21 מיליארד של פיתוח כבישים. זה לא היה פשוט ולבסוף הוא גם חטף מכה פוליטית קשה. אך בזכות הצעדים הללו המשק הישראלי פרץ קדימה ובמשך עשור מדינת ישראל הייתה המדינה הצומחת ביותר בעולם המערבי. איפה שר האוצר הזה? איפה המנהיגות הזאת?

היום הוא ראש הממשלה.

הגיע זמן שיתרכז בפעולות החיוניות שמדינת ישראל חייבת אחרת יהיה מאוחר מדי וכולנו נשלם את המחיר.