בתחילת שנות ה-70 יצאה צעירה מניו יורק בשם ג'ין לידלוף אל יערות הג'ונגל של ונצואלה, במקום הסבת אקדמאים להוראה, לחפש הרפתקאות וגם יהלומים. אבני יהלום היא כנראה לא הצליחה למצוא, ויש שיגידו שמה שהיא מצאה יקר יותר מיהלום, בעיקר בסביבה של הסבת אקדמאים להוראה.
התגלית
לידלוף פגשה ביערות ונצואלה את האינדיאנים בני שבט היקואנה, וחיה איתם במספר תקופות במשך למעלה משנתיים. אינדיאנים אלה כמעט לא נחשפו אל העולם המערבי, והם שומרים על המנהגים, התרבות והמסורות בהם החזיקו אלפי שנים.
במהלך שהותה עימם הבחינה לידלוף כי התינוקות של בני השבט כמעט לא בוכים, הילדים שלהם נראו לה רגועים, מאושרים ועצמאיים, הרבה יותר מהילדים שפגשה בארצות הברית ובעולם המערבי, ואפילו המבוגרים נראו לה נינוחים וחסרי כעסים. היא החליטה לחקור את התופעה, ולאבחן אותה. את מסקנותיה פיתחה לשיטה העוסקת בגידול תינוקות וילדים ובהתפתחות האדם אותה פרסמה בספר בשם "עקרון הרצף" אשר יצא לאור בשנת 1975, בסוף שנות ה-90 תורגם הספר לעברית ויצא לאור בישראל.
השיטה שפיתחה לידלוף זכתה להתעניינות רבה בעולם המערבי, אמהות והורים רבים אימצו אותה, התגבשו קהילות התומכות בשיטה ובנשים שבחרו לגדל את ילדיהן על פיה, ונוסדו באינטרנט פורומים וקבוצות לייעוץ ותמיכה באימהות כאלה.
השיטה
הנתונים שהיו משמעותיים ביותר בעיני לידלוף באופן גידול הילדים בקרב בני ההיקואנה היו כי התינוק צמוד לגוף אמו הנושאת אותו על גופה במשך כל שעות היממה, ואילו ברגע שהוא יורד ממנה, כשהוא מגיע לגיל 6-8 חודשים בערך, הוא זוכה באופן כמעט טוטאלי לעצמאות. ההורים סומכים על חושי ההישרדות והזהירות שלו. עם זאת, על אף שהתינוק צמוד אל האם- אין הוא נמצא במרכז תשומת הלב שלה. היא לא שרה לו, לא מספרת לו, ולא מסבירה לו דבר.
בהתאם לנתונים אלה בנתה לידלוף תפיסה כי התינוק מצפה להיות במגע תמידי ועקבי עם אימו ולהיות נוכח בחיי המבוגרים שסביבו, מבלי לעמוד במרכז תשומת הלב, כך הוא לומד להתנהג בחברה. בנוסף מצפה התינוק שהוריו יסמכו עליו בלי לגונן, ויאפשרו לו לפתח עצמאות וביטחון עצמי. כך יגדל התינוק כמעט ללא בכי, ויחוש אהוב ובטוח בעצמו, וכשיתבגר יהפוך לאדם חברתי בריא ומאושר. היא המליצה שהתינוק יהיה צמוד לאמו לאחר לידתו, בזרועותיה או במנשא, עד שיבחר להתרחק ממנה, כשיהיה בן 6-8 חודשים, ויישן צמוד לאמו עד שיבקש אחרת. בנוסף המליצה כי יש להגיב לתנועות ולקולות של התינוק מיידית, ללא שפיטה או כעס, אך גם ללא דאגה מופרזת.
הביקורת
לצד מצדדי השיטה ולצד השפעתה הרבה על מודל המשפחה המודרני, הפיכת המנשא לפריט חובה בחבילת לידה, לינה משפחתית משותפת בקרב משפחות רבות והתפשטות החינוך הביתי, נשמעה גם ביקורת לא מעטה. מה שמתאים לאם שחיה בשבט התומך בה בשנות גידול הילדים, ואין לה קריירה, לא מתאים בחברה המודרנית. ובנוסף, לידלוף אינה אנתרופולוגית, אין לה כלים מתאימים לביצוע מחקר מדעי ומהימן, והאיבחון שלה באשר לסיבת האושר של ילדי ההיקואנה אינו מדעי ואינו השוואתי. העובדה שלידלוף עצמה לא ילדה ילדים מעולם ולא גידלה אותם, הושמעה כמובן בידי מתנגדיה.
התבוננות מחדש בהסבת אקדמאים להוראה
כיום, מעל 20 שנה לאחר כניסתו של הספר עקרון הרצף אל ההוויה הישראלית, סוברים בסביבות של הסבת אקדמאים להוראה כי נכון להתבונן שוב על שיטת עקרון הרצף, ולבחון אותה וגם את היישום שלה מתוך פרספקטיבה של זמן.
גם מתנגדי השיטה מודים כיום כי יש בה הרבה חכמה, ויש מה לקחת וללמוד ממנה. היא קשובה לטבעו של התינוק ולאופיו, ונותנת חשיבות למילוי צרכיו. עם זאת, אין היום הרבה משפחות שנאמנות לעקרון הרצף באופן מוחלט, ורבים ממי שניסו ליישם אותה הבינו שזו שיטה קיצונית. האשליה שאפשר ליישם את השיטה במלואה בחברה המערבית האינדיבידואליסטית ולהגיע לתוצאה של ילדים מאושרים כמו בהיקואנה התנפצה, וחדרה הבנה כי נסיון כזה דורש מחירים כבדים מן התינוק, מן האמא ומן החברה כולה, ומביא את ההיפך מן האושר.
הדרישה להקשבה צמודה אל התינוק הפכה להיות תשומת לב קיצונית ומוגזמת, והתינוק הפך להיות מחליט ומנהל את הבית, בדיוק הפוך מן התיאורים של לידלוף. ילדים רבים שגדלו על פי השיטה הפכו להיות שתלטנים ותובעניים בתוך ביתם, אך חוששים וחסרי ביטחון במסגרות מחוץ למשפחה. אימהות מספרות שנכנסו למצוקה בעקבות השיטה. הן הרגישו שהן מאבדות את המקום שלהן ואת הזכות על הצרכים הבסיסיים. נשיאת תינוק במנשא מכבידה מאוד, ויש אימהות שנפגעו ממנה פיזית.
התרומה
אין ספק שהספר עקרון הרצף והשיטה שהוא מציג יצרו שינוי בעולם המערבי וגם בישראל. חיזוק הקשר הבלתי אמצעי עם התינוק, המגע והחום- כבר לא יחזור אחור, אלא ילך ויתעצם, והוא שינוי מבורך. בד בבד חדרה ההבנה שאפשר לקחת מן השיטה את הייתרונות שלה, ולא ליישם את מה שמעיק ולא מתאים.
אבל בהסבת אקדמאים להוראה מבחינים כי הייתרון הגדול ביותר של השיטה ושל ההתפשטות הנרחבת של הספר, הוא אולי ניעור והתעוררות של השיח על הורות והאופי הנכון לה. הוטלו ספיקות, דברים שהיו אקסיומות החלו להתערער ולהתברר. דברים שנחשבו כאסורים, כמו פינוק וקירבה, שינו את פניהם לחיוביים, ואלה שנחשבו הכרחיים קיבלו סימני שאלה.