מחקר חדש שופך אור על מנגנוני ההתמודדות שסייעו לחטופים לשרוד בשבי.
פרופ' ענבר לבקוביץ, מהפקולטה לחינוך, פרסמה לאחרונה בכתבי עת מדעיים שני מחקרים מרתקים העוסקים בסוגיה: מה סייע לחטופים לשרוד בשבי בתנאים כה קשים.
במחקרים נבחנו עדויות של כ-33 שורדי שבי ששוחררו לאחר לאחר 48–55 ימי שבי, מתווים תמונה מורכבת של טראומה והישרדות. שורדי השבי תיארו חוויה טוטלית של אימה, אובדן שליטה והשפלה. מתוארת קריסה של "הנחות היסוד על העולם" האמונה שהעולם הוא מקום מיטיב, צודק וניתן לניבוי הוחלפה בתחושת כאוס, חוסר ודאות ואובדן אמון בסיסי באדם. יחד עם זאת, בתוך תנאים בלתי אנושיים של בידוד, פחד ורעב, התגלתה יכולת יוצאת דופן להיאחז באמונה, באהבה ובדמיון ככוחות מחיים.
תפילה, שיח פנימי, הודיה יומיומית, ושחזור בזיכרון של דמויות אהובות הפכו לכלים לשימור התקווה. במקביל, רבים מהחטופים הפעילו מנגנוני התמודדות תוך־אישיים כגון שמירה על שגרה, ספירת ימים, כתיבת יומן, חזרה על מנטרות של עידוד עצמי, ולעיתים גם ניתוק רגשי.
לצד ההתמודדות האישית התגבשה גם רשת תמיכה בין־אישית: החטופים חלקו מזון, עודדו זה את זה, נטלו אחריות על ילדים וניסו לשמר תחושת שייכות ומשמעות קבוצתית. בחלק מהמקרים אף נוצרו קשרים אסטרטגיים עם שוביהם שנועדו להיטיב את היחס אליהם.
בקרב חלק מהחטופים ששבו לאחר כמעט שנתיים בשבי, יש להניח שנשמרה היכולת להחזיק במשאבים פנימיים של תקווה, אמונה ומשמעות, משאבים שסייעו להם לשמור על יציבות נפשית ותחושת אנושיות גם בתנאים קיצוניים מאד. ניתן לשער שחלקם מצאו נחמה באמונה, בתקווה כי יראו את בני משפחתם ובקשרים שנוצרו ביניהם, אשר סיפקו תמיכה הדדית ותחושת גורל משותף.
עם זאת, ככל שהשבי נמשך, ייתכן שאחרים הפגינו סימנים של בלבול בזמן, אובדן תחושת זהות קוהרנטית ולעיתים גם שימוש בדיסוציאציה. קיומם במקביל של חוסן עמוק ופגיעות נפשית חמורה ממחיש את מורכבות ההתמודדות עם שבי ממושך, שבו שמירה על תקווה וזהות מהווה מאבק יומיומי.
חשוב להדגיש כי דפוסי ההתמודדות מושפעים ממגוון רחב של גורמים, ובהם מאפייני האישיות של החטופים, התנאים הפיזיים של השבי, רמת ההתעללות שחוו, מידת החשיפה לעולם החיצון, וכן השאלה אם הוחזקו לבדם או יחד עם אחרים. כל אחד מגורמים אלו עשוי לעצב את חוויית השבי ואת מנגנוני ההישרדות שהתפתחו במהלכו.
המחקר מדגישים כי גם במצבים שבהם ניטלת מהאדם כל שליטה על גופו וסביבתו, נותרת בו היכולת לשמר תחושת זהות, משמעות וחמלה, וכי ההתמודדות עם השבי אינה מסתיימת בשחרור. היא נמשכת זמן רב לאחר מכן ודורשת מענה טיפולי וקהילתי רב־ממדי. לצד השבר והכאב קיימים גם תקווה וחוסן, וניתן לסייע לחטופים ששבים לעבור ממצב של חוסר אונים אל חוויה של אונים וצמיחה, באמצעות חיזוק תחושת השייכות.
פרופ' לבקוביץ מציינת כי "עד החטוף האחרון" אינו רק מסר למשפחות, אלא ביטוי למחויבות קולקטיבית ולצורך לאומי בסגירת המעגל והבאת כל החטופים לקבורה ראויה בישראל.
כתבות על מחקריה של פרופ' ענבר לבקוביץ התפרסמו בעיתון הארץ ובעיתון הגרמני היוקרתי Süddeutsche Zeitung.