"אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר
שֵׁב אִתּוֹ
עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר
אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן
אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר
בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת
שֵׁב אִתּוֹ
שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד "
צל עריות, סמדר וינשטוק
שלום לכולם, קוראים לי אופיר ואני סטודנטית לחינוך ולימודים רב תחומיים במכללת תל חי. בחודש יולי, ממש לפני שנה, ישבתי עם אבי בקומה העשרים ואחת בבניין מפואר בתל אביב וחתמתי חוזה שכירות לדירה קטנה ומקסימה במטולה. היה בה הכול: מיטה וכורסא, מטבחון וסלון, שירותים נקיים וחלון שנפתח אל נוף שכמו נלקח מגן העדן. והיו שם חברים והייתה שם קהילה סטודנטיאלית שוקקת והיו שם חיים. והייתי אני, זו שידעה בדיוק מי היא, מה היא רוצה ולאן היא הולכת.
בשבעה באוקטובר העולם שלנו חווה רעידת אדמה מטלטלת. אמונות, דאגות וחלומות קיבלו זוויות חדשות, התמימות אבדה בין רגע ובלקסיקון המושגים של רבים מאיתנו השתלבו מילים חדשות כמו אובדן, כאב, פחד, שבר וגעגוע. איתן זכינו לאט לאט ומעט מעט גם להחזיר מילים אחרות שכמעט שנשכחו מאיתנו כמו תקווה, אחדות ואמונה.
חיי ספגו טלטלה עזה. בתשעת החודשים האחרונים שאלות רבות שהיו טריוויאליות בעבר הפכו להיות מורכבות והתשובה להן לקשה ומאתגרת. שאלות כמו:
איפה את גרה? בטוח שלא בדירה הקטנה והמקסימה שלי במטולה.
מה את עושה בחיים? אני גם סטודנטית אבל החוויה כול כך אחרת.
מה שלומך? תודה, אני חיה ברכבת הרים עם עליות מרהיבות ונפילות כואבות.
שאלות שלעצמן מעידות על מורכבות חיינו ועל הטלטלות אותו חווינו בשנה החולפת.
מהר מאוד הבנתי שהשנה לה ציפיתי ואליה התכוננתי כסטודנטית לחינוך בצפון לא תתממש. מהדירה הקטנה והמקסימה שלי נפרדתי יום למחרת ומאז היא צרובה לי בלב תחת הערך "געגוע". ידעתי מבפנים, מהלב, מהבטן שיש משימה גדולה יותר על הפרק, גדולה ממני, משימה שדורשת התגייסות של כל אחד ואחת מאיתנו. אחיות ואחים שלנו איבדו את היקר להם מכל ותפקידנו לשבת איתם עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר, כדי שלא יהיו שם לבד.
בשלהי אוקטובר לאחר מספר שבועות של עזרה לוגיסטית למפונים באילת מצאתי את עצמי בבית ספר שדה עין גדי, בנוף שונה בתכלית מהמדשאות הירוקות של מכללת תל חי, בלב המדבר מול ים המלח, הכי רחוק שאפשר פיזית ומנטלית. את הדירה הקטנה והמקסימה שלי החליף חדר שהוא, איך אנסח זאת, קצת פחות. פחות מרווח, פחות מקסים, פחות הטעם האישי שלי, אבל כידוע "הבית הוא היכן שהלב נמצא" והלב שלי היה שם. וכך התחלתי את התפקיד שעד יום ראשון הקרוב יהווה את ליבת העשייה בחיי. הסטודנטית לחינוך הוסיפה מוקדם מהצפוי את התואר "מורה" לשמה וזכיתי לקבל אל חיי שמונה עשר תלמידי כיתה ו' מהקיבוצים בארי וחולית.
כמעט תשעה חודשים הילדים האלה נטועים עמוק בליבי, תשעה חודשים בהם חיינו נשזרו אלה באלה, תשעה חודשים בהם יצרנו לנו סמוך לים המוות ארמון קטן של שגרה וחיים שוקקים. בתוך הכאב ואל מול עוצמת האובדן למדנו יחד לחבק את השבר.
לא ניסינו לתקן, לא ניסנו לשנות היינו שם איתם ביראה ואהבה ודאגנו שהם לא יהיו שם לבד.
בחיי הקצרים חוויתי לא מעט התמודדויות מול מציאות מאתגרת ואוכלוסיות מורכבות אך דבר לא יכול להכין אותך לילד שאביו נרצח בעודו מסתתר עם אימו ואחיו בממ"ד, ילד שדודיו חטופים והוא לובש מדי יום, כל היום, את החולצה עם התמונות שלהם או ילדה שאמא שלה חרדה מדי מכדי לשלוח אותה לבית הספר מחשש שיקרה גם שם מה שקרה להם בבית. למדתי במקביל בזום מהמרצים הנפלאים שלי במכללה ובבית הספר של החיים. במכללה קיבלתי מושגים ובמציאות הבנתי שאין לי מושג ואני צריכה צעד אחר צעד, בעקשנות ובהתמדה לאהוב אותם ולהיות לצידם. כי אם לא אנחנו אז מי?
בתחילת המלחמה נפל בקרבות בעזה חבר יקר, אור ברנדס זכרו לברכה. יחד היינו חלק מגרעין עירוני שהוקם בעכו אחרי המהומות במהלך מבצע "שומר חומות" וחלקנו יחד מחשבות, רעיונות, שאיפות וחלומות. אור עכשיו הוא זיכרון אך הוא השאיר אחריו מילים, שאולי פעם יהפכו לשיר, מילים שהם כמגדלור לכל בני הדור שלי, לכל מי שקם ועושה למען, מתוך תקווה, אחדות ואמונה:
"כן כן תחייכו.
אז למה להרים את הראש?
כי זה מחזק.
זה מחזק אותנו שאנחנו נלחמים בחזית,
זה מחזק את הסובבים אותנו להראות שאנחנו לא נשברים משום אדם שלא מראה שהוא אדם,
וזה מחזק את שרירי הגב.
כל אמרה, חיוך, נחמה מורגשת מקדימה.
אז תרימו את הראש כי אנחנו חזקים ונעבור את זה, כי יש לנו ברירה."
יש לנו משימה עצומה כסטודנטים.ות המפונים מחבל הארץ הכי יפה שיש, יש לנו משימה ענקית כצעירים וצעירות העומסים על גבם את נטל האחריות כלפי הדורות שקדמו לנו ואלו הבאים אחרינו. אסור לנו להפסיק לחייך. זוהי חובתנו עבור הבית שלנו, עבור התלמידים שלנו, עבור היקרים שלנו שכבר לא יחזרו ועבור אלו לשובם אנו מייחלים מדי יום.
החיוך והחינוך הם המנוע שלנו להמשיך, לחלום ולהילחם ולהאמין שיהיה פה טוב יותר. אנחנו עוד נחזור לצפון, אני מאמינה בזה בכל נימי נשמתי, עוד נחזור ונצחק על הדשא, נשב בנחל ונחזיר את הגליל העליון להיות פורח ומארח.
אך כעת מוטלת עלינו כסטודנטים וסטודנטיות משימה ענקית והיא להתעלות מעל עצמנו, מעל הגעגוע, הכאב והאכזבה, מעל החיים להם ציפינו ולחייך חיוך גדול ולהבטיח לדור העתיד שאנחנו נדאג לזה שמתוך השבר יצא אור גדול.