הטעם החינוכי של מצוות סוכה
ד"ר גלעד ששון, ראש תוכנית הוראת יהדות ולשון קמפוס קצרין
אריסטו לימד אותנו עיקרון חינוכי "שסגולת האופי הטובה (האתית) נקנית מתוך הרגל" וכן "שהמחוקקים מתוך שהם קובעים מנהגים הריהם נוטעים באזרחים סגולה טובה" (אתיקה, ספר שני, 1103, עמ' 40). את העקרון החינוכי הזה ניסח מחבר "ספר החינוך" כאשר ביקש לתת טעמים למצוות התורה "דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (מצוה טז).
שני הוגי דעות יהודים חשובים הכירו את העקרון החינוכי הזה של אריסטו ואימצו אותו כשבקשו להסביר את טעם מצוות הישיבה בסוכה. ההוגה הראשון הוא פילון שחי באלכסנדריה שבמצרים בסוף תקופת בית המקדש השני (המאה ה-1 לפני הספירה – המאה ה-1 לספירה). פילון היה פילוסוף יהודי שהכיר את הפילוסופיה היוונית, אימץ חלקים ממנה וכתב פרשנות פילוסופית לתורה. גם ההוגה השני חי במצרים, אך למעלה מאלף שנה לאחר פילון - הרמב"ם (המאה ה-12 לספירה). בדומה לפילון גם הוא הכיר את הפילוסופיה היוונית, גם הוא אימץ תפיסות פילוסופיות ויצר חיבור בינן לבין התורה. גולת הכותרת של חיבור זה היא חיבורו המפורסם "מורה הנבוכים".
בציווי הישיבה בסוכה שבתורה מופיע הטעם הבא: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג:מב-מג). לפי פסוקים אלה הישיבה בסוכה היא זכר לכך שה' הושיב את ישראל בסוכות כשיצאו ממצרים. על זכירת יציאת מצרים באמצעות הישיבה בסוכה כותב פילון:
"ואולם אפשר הדבר, (שתעודת הסוכות) להזכירנו את הנדודים הארוכים, שנדדו אבותינו במרחבי המדבר ושנים הרבה היו דרים שם באהלים בכל מקום חניה. אלא שחייב אדם לזכור בעשרו את העוני, בימי תפארתו את שפלותו, בגדולתו – את מצבו כשהיה אדם פשוט, בימי שלום – את סכנת המלחמה, על פני היבשה – את סערות הים, ובעיר – את המדבר; לפי שאין לך דבר, שיש בו כדי לשמחנו יותר מזיכרון ימי הרעה בימי טובה מרובה ביותר. ואולם חוץ מפעולת השמחה אתה מוצא כאן גם תועלת מרובה לגבי חינוך למעשים טובים; שכן מי ששם לנגד עיניו גם את הטוב וגם את הרע, מי שנמלט מן השני ומתענג על הראשון, ודאי יתמלא רחשי תודה ושאיפות של חסידות, משום שיהא מפחד מפני תמורת הגורל. ולפיכך יהא מודה לאלהים בשירים ובדברים על הטובה, שנפלה בחלקו, ויתפלל אליו מעומק לב להטות לו חסדו, כדי למנוע ממנו את הרעה בימים הבאים" (על החוקים, ב, 209-208).
הרמב"ם כותב דברים דומים:
"ושני המועדים האלה - רצוני לומר סוכות ופסח - מלמדים דעות ומדות... אמנם הדעת בסוכות - להתמיד זכר אותות המדבר לדורות. אמנם המדות הם - שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה בעבור שירבה להודות לאלוה ושילמד מדת ענוה ושפלות... וכן יצא מן הבתים לשכון בסוכות כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות - לזכור שכן היה עניננו בתחילה "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'" (מורה נבוכים ג:מג).
פילון והרמב"ם סבורים שבימי הטובה ראוי להיזכר בימי הרעה. זיכרון זה יגרום לנו לשמחה והודאה: שמחה על כך שמצבנו טוב והודאה על כך. בנוסף, לפי פילון האדם רוכש באמצעות זכרון זה את מידת החסידות; לפי הרמב"ם את מידת הענווה.
פילון והרמב"ם מדברים על זכרון הרעה בימי הטובה אך הדברים נכונים גם למצב ההפוך. כאשר נמצאים בתקופה רעה, כמו בתקופת המלחמה שאנחנו חווים מזה שנתיים, כדאי להיזכר בטובה. זכרון הטובה מאפשר לקרן אור להיכנס לתוך החושך ולתת לנו תקווה לימים טובים יותר.
... וכל אדם נושא לילות ועוני
אבל עליו לזכור רק נגוהות -
ואז יבין, אולי יבין כמוני
שאין יקר מאור הזיכרונות!
יחיאל מוהר