באחד מימי אוגוסט השרביים, הגעתי לקריית שמונה, עם אבא שלי, לחפש דירה קטנה שמתאימה לסטודנט "קטן". סטודנט שלא שולטת בשפת האקדמיה-השפה העברית, אין לו אינטראקציה עם יהודים חוץ מפסקאות התנ"ך שלמד בתיכון, תרבותו זרה על תרבות הרוב, האוכל שלו שונה ושפתו שונה. בקיצור, סטודנט שמרגיש בניכור מלא אפילו לפני תחילת לימודיו האקדמיים.
ביום הראשון של הלימודים, הלב דופק מהר, לחץ גבוה, בן 18 שמנסה להאזין למילה בערבית כדי ש"אולי" יתחבר לסביבתו החדשה, ותוהה בשאלות רבות: מה אני עושה כאן? איפה הכיתה? באיזה בניין? למה אין אוניברסיטה ביישובים הערביים שמלמדת בשפת האם שלי?
סוף סוף, מצאתי את הכיתה אחרי מאמץ רב. הגעתי לפני 15 דקות. הכנתי את המחברת, העת ופתחתי את המחשב. "הגעתי לפה כדי להצליח" אמרתי לעצמי; "לא אאכזב את הוריי" הזכרתי לעצמי. הכיתה התחילה להתמלא, ופתאום נכנס מרצה צעיר ואמר "סבאח אלח'יר, בוקר טוב". הרגשתי בנוח והתחלתי להתחבר. יש מישהו פה שמדבר בשפתי. המרצה אמר סבאח אלח'יר!
תחילת המסע באקדמיה התחיל בקורס זה "זכויות האדם", ולעצם קראתי לקורס זה "סבאח אלח'יר-בוקר טוב". להתחיל בקורס זכויות אדם, מרצי ערבי ועם מילת פתיח "סבאח אלח'יר", הבנתי שאני במקום הנכון, מקום שאולי יוכל להכיל את כולנו.
אני עימאד ג'ראיסי, בן 32 , בוגר החוג לחינוך במכללת תל-חי. למדתי לקויות למידה ושילוב אומניות, וכיום אני דוקטורנט לחינוך באוניברסיטת חיפה ומנכ"ל אינג'אז-מרכז מקצועי לקידום הרשויות המקומיות הערביות בישראל. ולשמחתי, פרסמתי עם המנחה שלי בדוקטורט מאמרים בשפה האנגלית, הערבית והערבית.
אחד המקומות שגרם לי להרגיש בנוח ושייכות לתל חי זה המרכז לשלום, דמוקרטיה ורב-תרבותיות. מרכז זה היה פעיל, יוזם לפעילויות לחיים משותפים, מדבר שיח של שוויון ותומך בסטודנטים בכלל ובסטודנטים ערביים בפרט. פשוט, מרכז שמעצב "סביבה בטוחה" לכל סטודנט.
בזכות המרכז זה, וקורסים רבים, כדוגמת קורס זכויות אדם, הכרתי את "האחר" שבמשך 18 שנים לא הכרתי אותו. הכרתי את תרבותו, שפתו, זכרונו הקולקטיבי, ההיסטוריה שלו, ובמקביל, התאמצתי רבות כדי שיכירו את תרבותי, שפתי, זכרוני הקולקטיבי וההיסטוריה שלי. ותמיד, היינו מחפשים ביחד את "המשותף" במטרה לבנות עתיד יותר טוב ל"כולנו".
הרגשתי, שתל-חי היא לא עוד מוסד אקדמי, אלא מסגרת שמעצבת תרבות וערכים לפני הזכאות לתואר שפורץ לך דרך חדשה, אקדמית ומעשית.