יו"ר: יסמין ענב אהרוני
מגיב: אורי שורץ
|
תמונה
|
יסמין ענב אהרוני היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועמיתת מחקר במכון המפרי ובבית הספר גולדמן זוננפלד לקיימות ושינויי אקלים. מחקרה האתנוגרפי עוסק בפרקטיקות ומשמעויות של השלכת אוכל במרחב הביתי בלה רושל, צרפת. היא בעלת תואר שני בהצטיינות בלימודי תרבות מאוניברסיטת תל אביב, ומאמרה על ארוחת הערב המשפחתית בישראל פורסם בכתב העת Food and Foodways. ענב אהרוני היא רכזת קהילת "תרבות וצריכה" באגודה הסוציולוגית הישראלית וחברה בוועדה המארגנת של קבוצת המחקר הישראלית לאוכל. |
|
תמונה
|
אורי שורץ הוא פרופסור חבר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בר-אילן, ומתמחה בתיאוריה סוציולוגית; בסוציולוגיה דיגיטלית וחקר האינטרנט; ובסוציולוגיה תרבותית (ובפרט בסוציולוגיה התרבותית של ערך והערכה ובזהויות חברתיות). |
״כשאין גבולות עדיף למות מפחד״: ההצעה האסתטית של מזרחיות מוזיקלית בשירות המורל הלאומי בישראל בזמן מלחמה | רחל פנחסי
שדה המוזיקה הפופולרית בישראל הוא אתר מרכזי למשא ומתן המתמשך שמתקיים בין מזרחיות, מסורתיות וישראליות. הקטגוריות השלובות מזרחיות/מסורתיות מופיעות בפני עצמן או כתלויות ומגדירות זו את זו, בין היתר באמצעות היחסים ההדדיים עם זהות לאומית-ישראלית ויהודיוּת. איתור פרפורמנס דומיננטי של מזרחיות/מסורתיות בתרבות הפופולרית וניתוח המרכיבים הנבחרים לביצוען (יחד ולחוד), מסייעים לזהות מגמות וניסוחים משתנים של הקטגוריות כתלות בתהליכים סוציולוגיים, פוליטיים ותרבותיים.
בתהליך המיינסטרימיזציה של מוזיקה מזרחית ובמיוחד בשנות האלפיים, הסגנון שמכונה פופ ים-תיכוני הפך למרכיב מגדיר ומעצב של מוזיקה פופולרית בישראל בכלל, תוך שהוא ממשיך להיות מזוהה במובהק עם מזרחיות. הנוכחות הקבועה של מסורתיות באתרי הפעילות השונים של זמרים בסגנון הים-תיכוני מבטאת את עליית ההון הסימבולי של מזרחיות/מסורתיות בכלכלת הזהויות העכשווית בישראל. בשנים האחרונות אמנים הפועלים בסגנונות מוזיקליים שונים שאינם מוגדרים דרך מזרחיות נהנים גם הם מהערך הסימבולי של מזרחיות/מסורתיות ומשתמשים בו כמשאב אסטרטגי בבניית הקריירה והתדמית הציבורית.
לכן, אני טוענת שהדומיננטיות של הפופ הים-תיכוני מהווה שלב משמעותי בתהליך המשא ומתן של שלוש הקטגוריות, שבו הלאומיות בישראל נסמכת בגלוי על מזרחיות/מסורתיות ומוגדרת בעזרתן. מגמה זו מלמדת גם כי המרכיב היהודי שמגולם במסורתיות מתבסס כמגדיר של יהדות בישראל וכן של לאומיות (ולאומנות) ישראלית.
אציג את הטענה הזו דרך מקרה הקצה של המלחמה האחרונה אשר האיצה וחידדה תהליכי בירור בעבודת הגבול הלאומית. בחודשים הראשונים שלאחר ה-7/10, החזית הצבאית הפכה לאתר חשוב של יצירת מוזיקה, אשר הופצה בסרטונים ויראליים. הסרטונים כוללים צילומי הופעות מתוקשרות של זמרים בבסיסים, קטעי וידאו בהם מצולמים לוחמים בשירה ספונטנית במעגל או בתפילה משותפת בסמוך לקרב, סרטוני סלפי קצרים וערוכים שהועלו על ידי חיילים לחשבונות האינסטגרם והטיקטוק שלהם, ועוד.
בחינת סרטונים אלו מהפריזמה של מזרחיות/מסורתיות, מעלה שאסתטיקה מוזיקלית מזרחית/מסורתית משמשת כהצעה פוליטית ורגשית אפקטיבית בהעלאת המורל הלאומי, וממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב נרטיב המלחמה והזהות הלאומית בישראל.
|
תמונה
|
רחל פנחסי היא דוקטורנטית בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית. כותבת את עבודת הדוקטורט תחת הנחייתו של ד"ר עודד ארז. חוקרת מוזיקה פופולרית, מזרחיות ומסורתיות, ומתעניינת בהשתתפותן של אתניוּת ודתיוּת בעיצוב הזהות הלאומית בישראל. |
דיבידנד הנאמנות בתרבות: צמצום אי-שוויון במימון תרבות ככלי לבניית נאמנות פוליטית | מתן חכים
עבודה זו בוחנת את היקפו של אי-השוויון בין רשויות מקומיות בישראל במימון תרבות, ושואלת כיצד ניתן להסביר את הצמצום של אי-שוויון זה בתקופת כהונתה של השרה מירי רגב. העבודה משלבת בין שלושה תחומי דעת מרכזיים: חקר השלטון המקומי בישראל, ובפרט אי-השוויון בין רשויות מקומיות; חקר מימון תרבות, ובפרט אי-השוויון במימון תרבות בישראל; וחקר הקשר בין מעמד לפוליטיקה בישראל, ובפרט תיזת "שלטון הנאמנות".
הממצאים המרכזיים הם שאי-השוויון במימון תרבות בין רשויות מקומיות בישראל הצטמצם במהלך כהונתה של השרה רגב בשנים 2016-2019, וזאת לעומת השנים 2013-2015. אי-השוויון הצטמצם בכלל החתכים שנבחנו: בין רשויות יהודיות לבין רשויות ערביות, בין עיריות ומועצות אזוריות לבין מועצות מקומיות, בין רשויות חזקות לבין חלשות מבחינה חברתית-כלכלית, בין רשויות במרכז לבין רשויות בפריפריה הגאוגרפית וגם במדדי אי-שוויון כוללים.
נמצא כי הסיבה המרכזית לצמצום זה באי-השוויון במימון תרבות נבעה מהטמעתה של תקנת "סל לתרבות עירונית", פרויקט הדגל של השרה רגב בשנים אלו. לבסוף, מניתוח של גובה הזכאות התקציבית לתקנת סל"ע, עולה כי מתקיים אפקט של "דיבידנד נאמנות בתרבות". כלומר, ככל שאחוז ההצבעה ברשות מקומית למפלגת הליכוד בבחירות 2015 היה גבוה יותר, כך גם גובה הזכאות לתמיכה כספית מתקנת סל"ע בשנת 2018 היה גבוה יותר.
המסקנה המרכזית מעבודה זו היא שתקנת סל"ע מימשה את שלטון הנאמנות בתחום מימון התרבות בישראל, על ידי מתן "דיבידנד נאמנות בתרבות". כלומר, היא צמצמה את אי-השוויון במימון תרבות בישראל תוך שימוש בתקציבי תקנה זו ככלי לבניית נאמנות פוליטית לימין.
|
תמונה
|
מתן חכים הוא מנהל המחקר של המכון הישראלי למדיניות תרבות, עמית מחקר בפורום ארלוזורוב. בוגר תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. בוגר תואר שני מחקרי בסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. |
היסטוריה חברתית וסמלית: גברים מזרחים ובעלות על עסקים בישראל | איתמר טהרלב
עבור גברים מזרחים רבים שמסלולי החינוך שלהם נותבו מערכתית (צמרת, 2005), יזמות הפכה לאחת מהדרכים הבודדות של ניידות כלפי מעלה וסוכנות כלכלית (אדוט, 2018, יער-יוכטמן, 1986). כפי שעולה מניתוח נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, גברים מזרחים מייצגים שיעור גבוה של בעלי עסקים קטנים (אצל אדוט, 2018, עמ' 175). עם זאת, למרות הנראות של אוטונומיה הקשורה ליזמות, בעלות על עסקים קטנים, במיוחד בענפי המזון והאירוח, מאופיינת בחוסר יציבות: רק כ-20% מהעסקים בתחומים אלו נותרו פתוחים לאחר שנתיים (משרד הכלכלה והתעשייה, 2023).
במבט ראשון, נראה כי הימצאותם של גברים מזרחים בעבודה שנחשבת עצמאית מתאימה לאידיאלים של כלכלת "שוק חופשי". עם זאת, ניתוח מעמיק יותר מגלה שבחירות אלה מושפעות עמוקות מהדרה מבנית, דחיקה חינוכית וניידות כלכלית-חברתית מוגבלת. היזמות, בהקשר זה, מתפקדת כסתירה של המודרניות: דרך להשתתפות ולעשיית מוביליות כלכלית אשר ממצבת בו-זמנית את הגברים המזרחים בתוך שדה רעוע ולא-מודרני מבחינה סימבולית (קמחי, 2012; הירש, 2014).
הדינמיקה הזו מהדהדת לטיעון האנתרופולוגי של ברונו לאטור בשנת (2005) "מעולם לא היינו מודרנים", הממחיש כיצד המודרניות טומנת בחובה גם הפרדה (טיהור) וגם אינטגרציה (הכלאה, היברידיות). היזמות של גברים מזרחים משקפת את השניות הזו, שבו השתתפות כלכלית ושוליות סמלית מתקיימים במקביל. בהסתמך על ראיונות מובנים למחצה ומסגרת פרשנית איכותנית, מחקר זה חושף כיצד מיקרו-יזמות בקרב גברים מזרחים מייצגת משחק גומלין בין מבנה וסוכנות, מודרניות ואנטי מודרניות, וזהויות מעמדיות של צווארון כחול מול צווארון לבן.
בעוד שבעלות על עסקים קטנים מספקת מסלול למוביליות כלכלית-חברתית, היא גם מחזקת את הפער בין יזמים מזרחים לבין האליטה האקדמית והמקצועית האולטרא מודרנית (אשכנזית) בישראל. התפקיד הכפול הזה של יזמות נבחן כצורה של היסטוריה חברתית זעיר בורגנית, אתנית וסמלית, המדגישה כיצד השתתפותם של גברים מזרחים בבעלות על עסק מאתגרת ומשחזרת מחדש את החסמים המערכתיים המעצבים את המציאות החברתית-כלכלית.
|
תמונה
|
איתמר טהרלב הוא מוסמך מחקרי בסוציולוגיה ותעודת הוראה בערבית מהאוניברסיטה העברית. כיום תלמיד דוקטורט בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון, חוקר שאלות היסטוריוגרפיות, דיאספוריות ולאומיות. עוסק בתרגום עברית-ערבית, מחקר והוראה. |
דרכי התמודדות של קבוצות דומיננטיות עם הפחתת ערך, סטיגמטיזציה וביקורות חברתיות: המקרה של פילנתרופית עלית בישראל | נטע כהנא; הלל שמיד
הכרה בערכו של אדם קשורה לסוגיות בסיסיות של כבוד האדם, ולה השפעה ישירה על רווחת פרטים וקהילות. בשנים האחרונות מחקרים רבים בסוציולוגיה תרבותית עוסקים באי-שוויון סמלי, דהיינו הכרה או אי-הכרה בערכם של קהילות ויחידים.
מחקרים אלו מתחקים אחר דרכי התמודדות עם ביקורות חברתיות ועם הפחתת ערך של קהילות ויחידים, כאשר מרב תשומת הלב ניתנה עד כה לקבוצות חברתיות מוחלשות או שוליות. בשונה מכך, אנו מתמקדים בדרכי התמודדות של קבוצות דומיננטיות, דרך המקרה האמפירי של פילנתרופית עלית בישראל.
באופן עקבי סקרי דעת קהל מראים שהציבור הישראלי מחזיק ביחס חיובי כלפי המעשה הפילנתרופי, אך בו בזמן רואה בפילנתרופים כמי שפועלים ממניעים תועלתניים לשם הגברת כוחם. פילנתרופים מודעים ליחס החשדני ואף הביקורתי של הציבור, אך עדיין ממשיכים לפעול בשדה הפילנתרופי ולראות ולהציג את הפילנתרופיה כמעשה ראוי ומוסרי, ואת עצמם כמי שפועלים בשדה הפילנתרופי כסובייקטים ראויים ומוסריים.
לאור זאת, עולה השאלה כיצד חרף המודעות והתיוג השלילי שומרים פילנתרופים על תחושת ערך עצמי חיובי. על מנת לענות על שאלה זו ערכנו ראיונות עומק עם 24 פילנתרופים ישראלים. ניתוח הראיונות מצא שלושה discursive means מרכזיים שדרכם הציגו המרואיינים את עמדות הציבור כלפי פילנתרופים כלא ענייניות, לא מדויקות ואף שגויות, ועל כן לא רלוונטיות לפעילותם הפילנתרופית.
במילים אחרות, כדרך להתמודד עם ביקורות חברתיות שמערערות על הלגיטימיות של הפעולות שלהם ומסכנות את ערכם החברתי, המרואיינים ערערו את הלגיטימיות של הביקורות עצמן, ולמעשה ביטלו אותן. ביטול הביקורות החברתיות אפשר למרואיינים להמשיך להציג את הפילנתרופיה כפעולה שתורמת לטוב הכללי, ובהתאמה את מי שמבצע פילנתרופיה כמי שתורם לטוב הכללי. מכאן לטענתנו, ביטול הביקורות איפשר למרואיינים להתמודד עם הפחתת הערך, ולשמור על תחושת הערך העצמי שלהם. בהרצאה נציג את שלושת האמצעים השיחניים בהם השתמשו המרואיינים, ונדון במשאבים החברתיים המשמשים לביטול ביקורות חברתיות תוך התייחסות לסוגיות של אי-שוויון סמלי וסימון גבולות חברתיים.
|
תמונה
|
נטע כהנא היא עמיתת בתר דוקטורט במרכז אדמונד י׳ ספרא לאתיקה באוניברסיטת תל אביב. הדוקטורט שלה, שנכתב במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, עסק בדרמה המוסרית של תיירות התנדבותית. תחומי העניין והמחקר שלה הם: מיצוב מוסרי במודרנה המאוחרת, תיירות וטרנספורמציה אישית וחברתית, ותפיסות של מחויבות מוסרית וביטויה דרך התנדבות. |
|
תמונה
|
הלל שמיד הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים. תחומי העניין והמחקר שלו הם מנהיגות וניהול בשירותי הרווחה, החברה האזרחית והפילנתרופיה. כיהן כדיקן בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד, ייסד את תוכנית המוסמך הראשונה בישראל לניהול מלכ"רים וכן את המרכז הראשון לחקר הפילנתרופיה בישראל. |