יו״ר: יפעת גוטמן
|
תמונה
|
יפעת גוטמן היא פרופסורית-חברה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. היא מתמחה בסוציולוגיה של התרבות, סוציולוגיה פוליטית ואקטיביזם, זיכרון קולקטיבי, משפט וחברה, וסכסוכים. ספרה Memory Activism: Reimagining the Past for the Future in Israel-Palestine פורסם ב-2017 בהוצאת אוניברסיטת Vanderbilt והיא ערכה במשותף את הספרים Memory and the Future: Transnational politics, ethics and society” (Palgrave Macmillan, 2010), “The Handbook of Memory Activism” (Routledge, 2023). |
בעשורים האחרונים, התבססה במדעי החברה תפיסה של גבולות פיסיים כמרחבים הטרוגניים, דינאמיים ואָפקטיביים, המיוצרים במבני וביחסי כוח, ומשתתפים בכינון ישויות גיאופוליטיות וחברתיות.
שרטוט ודימיוּן גבולות וביסוס משטר דיפרנציאלי של "היתרי מעבר" הם תוצרים של תהליכים פרקטיים ודיסקורסיביים שבמסגרתם נקבעים תדיר מעגלי שייכות ומוגדרים יחסים בין אני לאחר.
אזרחות ומעמד אזרחי מקבלים במסגרת תהליכים אלה משמעויות שונות על הרצף שבין חיים מוגנים על ידי זכויות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות לבין "חיים חשופים" עד כדי מוות ללא שם, ובין אחריות וסולידריות להתעלמות והתנכרות. ה-7 באוקטובר, והמלחמה שפרצה בעקבותיו, הנכיחו את סוגיית הגבולות (והעדרם) בישראל/פלסטין באופן חסר תקדים ואכזרי. אולם למרות שגבולות הם יסוד מרכזי של הדמיון הפוליטי והחברתי, בישראל/פלסטין כמו במקומות אחרים, דומה שסוציולוגים בישראל אינם מרבים לעסוק בהם.
אפשר לראות בישראל מדינה הלוקה בסינדרום של הפרעה גבולית: ברצותה פורצת גבולות וברצותה מקיפה עצמה בחומות, מדינת ישראל היא חסרת גבולות ומרובת גבולות בעת ובעונה אחת. מליאת הפתיחה תציג פרספקטיבות שונות על סינדרום הגבולות של ישראל, על האופן שבו ניתן לחשוב על הגבולות כמרחבים דינאמיים ואפקטיביים, ועל היחסים בינם לבין שאלות של אזרחות ושייכות.
אזרחות כמשטר תנועה או, מה קורה למי שנותר בצד הלא נכון של גבולות חלוקה או הפרדה | יעל ברדה
הפער הגדול בין אזרחות אירופאית לבין אזרחות פוסט-קולוניאלית הוא שבניגוד לסיפור על אזרחות אירופאית שהלכה והתרחבה כתוצאה ממאבקים לקבלת זכויות מהשלטון המרכזי, אזרחות פוסט-קולוניאלית נחצבה מתוך מצב חירום שבו לרוב הנתינים היו מעט מאוד זכויות, אם בכלל. לאחר עזיבת המעצמות, האזרחות מתהווה על בסיס של פעולות ביורוקרטיות, שמשתנות בין אוכלוסייה לאוכלוסייה על פי המסורת הקולוניאלית (לפי מפתח גזע, אתניות או דת).
לטענתי, עבור מיעוטים, אזרחות פוסט-קולוניאלית איננה מארג של זכויות אלא הבטחה שלטונית למניעת גירוש. תופעה זו חריפה אף יותר במצבים של חלוקה או שרטוט גבולות מחדש שלא בהסכמה, על ידי גורמים חיצוניים. היחסים בין האוכלוסיות השונות לגבול, קובעים את החברות הפוליטית שלהן, מנעד חופש התנועה, ומנעד האפשרות לשאת ולתת עם השלטון על זכויות. במצב שבו אוכלוסיית השארית מהווה מיעוט גדול, הגבול איננו טריטוריאלי אלא בירוקרטי.
בהרצאה אתייחס למשמעות הטענות הללו על מצבן של אוכלוסיות שונות של יהודים ופלסטינים במרחב (פלסטינים תושבי עזה, יהודים מפונים ותושבי מזרח ירושלים).
|
תמונה
|
פרופ׳ יעל ברדה היא חברת סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמיתת מחקר ביוזמת המזרח התיכון בבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרוורד. ברדה היא אמא של רומי ואדם ופעילה חברתית ופוליטית. ספרה האחרון Colonial Bureaucracy & Contemporary Citizenship ראה אור בהוצאת קיימברידג׳. היא מלמדת, חוקרת ופועלת בתפר של משפט וחברה, סוציולוגיה היסטורית ופוליטית, ביורוקרטיה ולימודי בטחון ביקורתיים. היא מתעניינת באופן שבו קולוניאליזם בעבר ובהווה מעצב את החברה. |
מתיאוריה על המבנה למבנה התיאוריה: השיח הסמוי על גבולות בבסיס מטא-תיאוריות עיקריות להבנת פלסטין/ארץ ישראל | אמיר פאח'ורי
הישראלים והפלסטינים נמצאים בסכסוך דמים עיקש"; "ההיסטוריה של פלסטין/ארץ ישראל היא היסטוריה של התיישבות והתנגדות"; "צריך לדבר על צדק ושחרור לפלסטינים ולא על שלום עם הישראלים"; "ביבי וחמאס הם בעלי ברית" – היגדים אלו מבוססים באופן מובלע ולא רפלקטיבי על מטא-תיאוריות.
עצם השימוש במתודות הנגזרות ממטא-תיאוריות אלו כדי לנתח את המציאות הופך אותן, במידה מסוימת, לחלק מהמציאות עצמה. הדבר קורה, בין השאר, באמצעות כינון גבול קטגוריאלי שמסייע לתאר את היחסים בין הצדדים, ובמקביל משמש בסיס לשיפוט, הבנת או הערכת התנהגותם זה ביחס לזה. במסגרת זו, אטען כי ניתן לסווג את מטא-תיאוריות אלה לארבע קטגוריות אנליטיות עיקריות: סימטריה; א-סימטריה; רלציוניות; רפליקה.
מטא-תיאוריות של סימטריה/א-סימטריה מניחה גבול מוסרי בין הצדדים, אשר משמש הן להערכתם והן לשיפוט מוסרי של התנהגותם ואמירותיהם.
מטא-תיאוריה של רלציוניות מניחה את קיומו של "גבול חווייתי" בין הצדדים. במסגרת זו, תנועתו של צד אחד נתפסת כמעצבת ומשפיעה על תנועתו של הצד השני. גישה זו נמנעת בדרך כלל משיפוט מוסרי ישיר של הצדדים, ובמקום זאת מתמקדת ברגע המתמשך של השזירה ההדדית ביניהם, ובתלות ההדדית כתשתית אפיסטמולוגית שיכולה להוביל ליצירת אתיקה של פיוס. מטא-תיאוריה של רפליקה היא נגזרת ייחודית ומשמעותית של המטא-תיאוריה הרלציונית, ואטען כי ראוי לייחד לה קטגוריה נפרדת. לפי גישה זו, תנועה של צד אחד מייצרת, כמעין אפקט מראה, תנועה דומה של הצד השני. לרוב, גישה כזו כוללת גם שיפוט מוסרי.
על בסיס ניתוח זה, אנסה להראות כי במחלוקת הלא רפלקטיבית על המטא-תיאוריה המתאימה לסכסוך, מובלעת מחלוקת לא-רפלקטיבית נוספת על עצם הגבול – הן התיאורי והן הטרנספורמטיבי. אוסיף ואדגיש עוד, כי היעדר בירור ראוי של מחלוקות אלה מעיב על יצירת תיאוריה טרנספורמטיבית הוגנת או מתקנת בין אלה – הן בתוך כל צד של הגבול והן בצדי הגבול – שמצפניהם המוסריים והפוליטיים מכוונים לשם. כדי לתרום לבירור הרעיוני-אנליטי המיוחל של היבטים אלה, אציע מטא-תיאוריה אינטגרטיבית והקשרית, שאינה מוגבלת לאחת מארבע הקטגוריות שצוינו לעיל.
|
תמונה
|
ד"ר אמיר פאח'ורי הוא עמית פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים ומרצה באוניברסיטת חיפה. כחוקר בתחום המשפט, הסוציולוגיה הפוליטית והתרבותית, מחקריו מתמקדים בפוליטיקה הערבית-פלסטינית בישראל ובגבולות הקהילה הפוליטית בין הרוב היהודי למיעוט הפלסטיני מתוך פרספקטיבה השוואתית. במכון ון ליר, אמיר משמש כמנהל שותף בפרויקט ניסאן לחקר ולקידום חברה משותפת וכן מוביל תוכנית הכשרה ייעודית בתחום זה. בנוסף, הוא מנהל-שותף של קבוצת החשיבה "שלום מבוסס שותפות," המפתחת פרדיגמות של פתרונות שיתופיים לא בינאריים בישראל/פלסטין. אמיר גם פעיל בחברה האזרחית, בין היתר כמוביל יוזמת "ארץ לכולם," חבר בוועד המייעץ של מכון אקורד, יועץ לארגונים העוסקים בחברה משותפת, ומרצה קבוע בתוכניות מגוונות בחברה האזרחית. |
הקרנת הוידאו "תעלת עזה" של האמן תמיר צדוק
תעלת עזה: החלום הרטוב של הממשי | ליאת ארלט סידס
ההרצאה מבוססת על מאמר שכתבתי יחד עם קציעה עלון ושהופיע במקור בספר עזה - מקום ודימוי במרחב הישראלי (2023), עורכים: עמרי בן יהודה ודותן הלוי, תל אביב, גמא. הספר יצא למדפים חודש לפני המלחמה בעקבות השבעה באוקטובר.
ההרצאה תעסוק בניתוח של הווידיאו-ארט (9 ד') האימתני-הומוריסטי של האמן תמיר צדוק (2010) שמנסח, לטעמי, בדיוק מופתי את משאלת הלב (wishful thinking), הפנטזיה, של ישראל היהודית; לנתק את רצועת עזה מהגבול היבשתי הדרום-מערבי של ישראל וממצרים בגבולה הצפון מזרחי (סיני), ו"לדחוף" אותה עמוק עמוק פנימה, מערבה, לתוך הים ואם אפשר אפילו להפוך אותה לאי ים-תיכוני תיירותי משגשג, פנינה כלכלית, תרבותית, מסחרית, תעשייתית, אנושית שיהיה אפשר להגיע אליה באמצעות מעבורות סדירות מישראל הפועלות "ממפרץ פלשת ומפרץ פילדלפי" (כך בווידיאו).
לדאבוננו, התבוננות בווידיאו והקריאה של המאמר בדיעבד, במיוחד לאחר ה"שבעה" והמלחמה שמתמשכת ומתרחבת מאז למעלה משנה, סופחות אליהן עוד משמעויות מקבריות של התשוקות הסמויות, הכמוסות והליבידינליות של ישראל לנרמל את הבלתי ניתן לנרמול באמצעות "מיזם פלאי" (ממשי, לכאורה) של קיבוע גבול חדש, סדר עולמי חדש, מזרח תיכון הכי חדש המושתת על ערכים ועקרונות של יצירה, שלום, פיוס ושגשוג.
|
תמונה
|
ד''ר ליאת ארלט סידס היא חוקרת בתחום התרבות והאמנות בהקשרים אינטרדיסציפלינריים ועוסקת בעריכה ובחינוך. תחומי המחקר שלה הם פמיניזם, ופוליטיקה של זהויות וקבוצות שוליים ודרכי המבע שלהם בתרבות החזותית. בשנים האחרונות מתמקדת בחקר הלבנט והפרוגרמה הלבנטינית כעמדה פוליטית וכדיספוזיציה קיומית ויומיומית. פעילה בארגון "אחותי למען נשים בישראל" וחברת מערכת של כתב העת שלה "הכיוון מזרח". בין הייתר ערכה את הגיליון המיוחד של תנועת "אחותי" לרגל עשרים שנים לתנועה (2020). מאמריה התפרסמו בבמות אקדמיות שונות. הפרויקט האחרון שלה הוא הספר "הביאו את השמש: מבטים לבנטיניים" (2024) שערכה עם קציעה עלון. |