יו"ר: לימור גבאי אגוזי
את משתתפת בכנס. לקחת את המעלית ובדיוק נכנסה אליה חוקרת מגה סטארית בתחום שלך. היא פותחת בשיחה, ״שלום, אני רואה שאנחנו משתתפות באותו הכנס. על מה המחקר שלך?״. במין מזל שכזה השגת את הקשב שלה לדקותיים-שלוש… אז על מה המחקר שלך? - במילה, משפט, פסקה. במושב 'מעלית המחקר' יציגו חוקרות.ים בתחילת דרכם בצורה מזוקקת וחסכונית היבטים נבחרים מהמחקר שלהם. אלה יוצגו כפתח דבר לשיחה ומשוב עם קולגות וחוקרות.ים העוסקים בתחום. לאחר ההרצאות הקצרצרות יתפזרו המשתתפות.ים לשיחה חופשית עם המציגות.ים לצד פוסטר שאלה הכינו ובו עיקרי הדברים. זו לא עוד הרצאה בכנס; זו אינה פעילות בין ההרצאות בכנס; זה מושב ייחודי, פורמט שמטרתו לפתוח זמן לשיחה, לקשב מעמיק ולמשוב עשיר יותר מבאות ובאי הכנס.
|
תמונה
|
ד"ר לימור גבאי-אגוזי היא מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. היא עוסקת בסוגיות של ריבוד השכלתי תוך-דורי ובין-דורי והמעבר מהלימודים לשוק העבודה, בדגש על בחירה רציונאלית בחינוך, דינמיקות לאורך החיים, מבני משפחה ואחאים. מחקריה התפרסמו בכתבי עת בינלאומיים מובילים, ביניהם Sex Roles, Sociology, Social Forces ו- Social Science Research. לימור היא יו"ר קהילת ריבוד ואי-שוויון באגודה הסוציולוגית הישראלית וחברת וועד בקהילה הבינלאומית 28ISA-RC. |
הטוב משני העולמות? חווית איזון חיים ועבודה בקרב אימהות ואבות בישראל לילדים בגיל הרך העובדים בצורה גמישה ומהבית | אלמה לוין פרידמן
ראשית ההורות היא התקופה בה מתגלעים הפערים המגדריים המשמעותיים ביותר ובה מרבית האתגר שבשילוב שבין החיים והעבודה. בהתבסס על ראיונות עומק חצי מובנים שנעשו ב- 2024 עם כ-30 הורים, אמהות ואבות, להם לפחות ילד אחד בין הגילאים 1-6, העובדים מביתם בהיקף משמעותי מהזמן (לפחות מחצית השבוע), ובמידת האפשר, גם עם בן/בת הזוג של העובד/ת מהבית על מנת להצליח לבחון את הזווית המשלימה ליחידת משק הבית והמשפחה, ביקשתי ללמוד על האופן שבו אלו תופסים ומנסים לייצר 'איזון חיים עבודה'; על ההשפעות של סוג צומח זה של תעסוקה על הניסיונות הללו, ועל ההשפעות ההדדיות של גורמים תרבותיים, מבניים, ארגוניים וחינוכיים על הסוגייה.
המחקר מבקש לתרום להבנה של התמורות העכשוויות שחלות בשוק התעסוקה על ציבור ההורים העובדים בישראל ובאופן פרטני יותר על שיעור הולך וגובר של עובדים מהבית, וכן ינסה לעמוד על האופן שבו מושפעת מכך יחידת המשפחה ופנים משק הבית.
כאשר גברים ונשים עושים שימוש בפרקטיקות גמישות במקום העבודה, נשים ינתבו זאת יותר על מנת לפגוש בצרכי המשפחה.
זאת בהשוואה לגברים, כאשר אלו כבר יעשו שימוש בגמישות, זה יהיה לרוב למטרות שיפור הביצועים והארכת שעות העבודה, מה שיוביל גם לתגמול רב יותר במימד הקריירה כתוצאה מכך ולהעמקת הפערים. האם הטכנולוגיה החדשה של עבודה מהבית משנה או משעתקת את חלוקת העבודה בין אימהות ואבות? מה קורה לחלוקת העבודה בפנים משק הבית כאשר גברים, אשר מקושרים באופן מסורתי עם הספירה הציבורית-חוץ ביתית, מבצעים את עבודתם מהמרחב הביתי?
מרבית המרואיינים מצביעים על כך שמטלות הבית הופכות לנגישות יותר, ומשתלבות במהלך יום העבודה מבלי לפגוע בתפוקה. הנוכחות הגברית המוגברת במשקי בית בהן האב עובד מהבית, מאפשרת חלוקה שוויונית יותר של 'העבודה השקופה', אחד מעמודי התווך שבלב אי-השוויון המגדרי בשוק העבודה כיום, וזאת בכסות העבודה שבתשלום. עם זאת, בחינה מעמיקה יותר מעלה כי בעוד מטלות הבית מתחלקות באופן שיוויוני יותר, העומס המנטלי הכרוך בניהול חיי הבית והמשפחה נותר מנת חלקן העיקרית של האמהות.
קוסמו-לאומיות: זהות לאומית בקרב נוודים דיגיטליים במרחבי עבודה ומחיה משותפים באירופה | ורדה קצאור
עבודת הדוקטורט שלי בוחנת את היחסים המורכבים בין תפיסת העולם הקוסמופוליטית והאינדיבידואליסטית המיוחסת לנוודים דיגיטליים (Digital Nomads) לבין ביטויי זהות לאומית בקרבם. מדובר בקבוצה הולכת וגדלה של עובדים המנצלים טכנולוגיות דיגיטליות כדי לשלב עבודה מרחוק עם חיי נדודים גלובליים, תוך ויתור על בסיס גיאוגרפי קבוע, רכוש, וקשרים חברתיים מסורתיים. הם מאמצים אורח חיים מינימליסטי ונוטים להתקבץ במרחבי עבודה ומגורים משותפים, המהווים תחליף לקהילות המסורתיות ומענה לאתגר הבדידות הטמון באורח החיים הנוודי.
בעוד שהספרות, בהובלת הוגים כבאומן, אפדוראי וסלזר (Appadurai, 1990; Bauman, 2000; Salazar, 2016), מתארת את הנוודים הגלובליים כמייצגים מובהקים של הפוסט מודרניזם, וההתרחקות מזהויות לאומיות וקולקטיביות, ממצאים ראשוניים ממחקר גישוש שערכתי בכנס בינלאומי בבולגריה מציעים תמונה מורכבת יותר. המחקר הנוכחי מבקש לאתגר, באופן אמפירי, תפיסות אלו ומתבסס על ממצאי מחקר קודם אודות נוודים דיגיטליים ישראלים, שחשף פער משמעותי בין הרטוריקה האינדיבידואליסטית-קוסמופוליטית, לבין פרקטיקות יומיומיות המשמרות זהות לאומית, כולל חיפוש אקטיבי אחר "מדורת השבט" הישראלית, הווירטואלית והפיזית.
מחקר זה מרחיב את היריעה באמצעות מתודולוגיה משולבת של אתנוגרפיה ונטנוגרפיה בשתי ערים אירופאיות, תוך התמקדות במרחבי co-working ו-co-living המשמשים כמוקדי התכנסות לנוודים ממוצא לאומי מגוון. מרחבים אלו, והרשתות החברתיות הקשורות אליהם, מהווים "בועות של קוסמופוליטיות תרבותית" בהן מיטשטשים לכאורה גבולות לאומיים ותרבותיים, ומשכך מהווים שדה מחקר אידיאלי לבחינת המתח בין זהות גלובלית לזהות לאומית ולאופנים בהם היא באה לידי ביטוי בחיי היום יום.
האתגר המתודולוגי המרכזי נוגע לזיהוי והגדרה של פרקטיקות המבטאות קוסמופוליטיות תרבותית ושיח לאומי במרחבים הפיזיים והווירטואליים. מורכבות זו מתעצמת נוכח האופי החמקמק של מושגי הזהות הקוסמופוליטיות והלאומית, המחייב פיתוח כלים מחקריים חדשניים לניתוח הממצאים. המחקר מבקש לתרום להבנת תהליכי שימור והשתנות של זהויות לאומיות בעידן הגלובלי, תוך הוספת הפרספקטיבה הלאומית לשיח המחקרי הקיים המתמקד בעיקר בהיבטים מעמדיים ומקצועיים של זהות הנוודים הדיגיטליים. ממצאי המחקר צפויים לשפוך אור על האופן בו קהילות טרנס-לאומיות מעצבות מחדש את היחסים בין זהות אישית, לאומית וקוסמופוליטית בעידן הפצת תרבות דיגיטלית גלובלית.
|
תמונה
|
ורדה קצאור היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. כותבת על נוודות דיגיטלית, שהייתה גם נושא המחקר שלי במסגרת השלמת התזה שנערכה לאחרונה. חזרתי לאקדמיה לאחר למעלה מ 30 שנות קריירה כיועצת ומנהלת שיווק בארגונים שונים במשק הישראלי, עם התמחות במיתוג ומיצוב מחדש. בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותולדות האמנות ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת ת"א. גרה בת"א, בת, אם, סבתא, חברה, רוקדת ומטיילת בשבילי החיים. |
מדע אזרחי בפעולה: תקפות, מעורבות ו-FAIR במרכז הישראלי למדע אזרחי | ערן שוורצפוקס
המרכז הישראלי למדע אזרחי ("המרכז") באוניברסיטת תל אביב נוסד במטרה לתמוך ולהפעיל תוכניות מדע אזרחי בתחום האקולוגיה והסביבה בישראל. הרצאה זו מבוססת על תזת המאסטר שלי ועל עבודת שדה אתנוגרפית בת כשנתיים, ועוסקת בשאלה כיצד המרכז מיישב את הדואליות שלו כמוסד חברתי ומדעי. בחינה זו עומדת אל מול שיח סותר ביחס למדע אזרחי - הרומנטיזציה שחוגגת אותו כמדע דמוקרטי המשלב בין מדע וחברה, אל מול הביקורות מ״המדעים הקשיחים״ שטוענים שהוא איננו מדעי מספיק, והביקורות מ״המדעים הרכים״ שטוענות שהוא אינו חברתי מספיק.
מתוך כך, אני ניגש לבחינת הפרקטיקה של המרכז תוך התמקדות בשלש שאיפות מרכזיות: תקפות מדעית, מעורבות ציבורית ועקרונות FAIR. התקפות המדעית המושגת במהלך עבודתו של המרכז היא תוצר של פרקטיקות תרגום ושיתופי פעולה בין שחקנים רבים—מומחים ולא-מומחים, אנשים ומכונות—אשר ביחד מייצר מאגרי נתונים "מטוהרים".
היכולת לשמר מעורבות עם הציבור, המשרתת מטרות חברתיות ומדעיות יחד, מתאפשרת דרך ההפרדה הברורה בין התפקידים והאינטרסים של העולמות השונים הללו. דרך עבודת הגבול ומבנה הביו-כוח הייחודיים של מדע אזרחי. מדענים ולא-מדענים משתתפים יחד בפעולות מחוברות, שהינן חברתיות ומדעיות יחד. דרך עקרונות FAIR, שמיושמים במדע אזרחי כפרקטיקה מדעית וכערך חברתי, מאגרי מידע בינלאומיים הופכים לאתרים בהם מסלול העבודה של המרכז מתהפך: מדענים נדרשים להתחקות אחר שרשראות התרגומים שלהם, והנגישות מאפשרת למשתתפים להפעיל פיקוח על עבודתם של המדענים, ולהפוך את מבנה הכוח/ידע הקיים במדע אזרחי.
הטיעון המרכזי של הרצאה זו הוא שבמקום לבחון את המדע האזרחי במונחים של השגת תקפות מדעית ומעורבות באופן מוחלט, יש להבין אותו כתוצר של יישוב המאמצים הללו וסתירותיהם. הסתירות, שנדמות כמכשולים בדרכו של המדע האזרחי, מהוות את כור ההיתוך בתוכו המדע האזרחי מתהווה כהיבריד של מדע וחברה.
|
תמונה
|
ערן שוורצפוקס הוא בוגר תכנית המצטיינים הבינתחומית ע"ש עדי לאוטמן, מוסמך לתואר שני (M.Sc) באקולוגיה בהצטיינות, מוסמך לתואר שני (M.A) באנתרופולוגיה בהצטיינות. דוקטורנט לאנתרופולוגיה בתכנית המצטיינים הרב-תחומית במדרשה הבינלאומית למדעי החברה, אוניברסיטת תל אביב. מבצע מחקר אתנוגרפי במרכז הישראלי למדע אזרחי שבמוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, בהנחיית פרופ' מיכל קרבאל-טובי. |
בין חלזונות מטוגנים לקפה סטארבקס: כינונה של זהות מקומית וזהות אִיִית (Islandness) בעידן הפוסט-גלובלי במרחבים הקולינריים של חאניה, כרתים | מיכל רוזניס
תהליכי הגלובליזציה ערערו ושינו את הקשר בין זהות חברתית ותרבותית להשתייכות למרחב גיאוגרפי נתון בכך שהרחיבו את מנעד יחסי הגומלין האפשריים בין א.נשים למקומות בהם הן והם חיים. בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, חוקרות וחוקרים רבים החלו להצביע על מפנה חברתי-תרבותי ופוליטי שעיקרו סיומו של העידן הגלובלי והתפתחותו של עידן חדש: העידן הפוסט-גלובלי הקורא לבחינה מחודשת של מערכת היחסים בין זהות חברתית ותרבותית לשייכות טריטוריאלית. עבודת המחקר המוצעת תבקש לבחון, באמצעות אתנוגרפיה קולינרית, את האופן בו זהות תלוית-מקום מכוננת, משועתקת ומאותגרת "דרך האוכל" בעידן הפוסט-גלובלי.
באמצעות הפנית המבט החוקר אל הזירה הקולינרית בעיר חאניה שבאי היווני כרתים, מבקש המחקר לשפוך אור על האופן בו זהות תלוית-מקום נבנית ומתעצבת לאור אינטראקציות, מתחים, וחיכוכים בין מעגלי הזהות השונים אליהם משתייך המקום – זהות מקומית, אזורית, אִיִית (islandness) - סוג ייחודי של זהות אזורית שמאפייניה התרבותיים והחברתיים נגזרים מהיות האזור מוגדר ומבודד מבחינה גיאוגרפית וחברתית כאחת), לאומית ואף מעבר להן. במחקר זה, המרחבים הנידונים הינם חאניה, האי כרתים, יוון, הים התיכון ואירופה. מקומה הייחודי של כרתים בהיסטוריה ובתרבות היוונית, כמו גם תהליכי חשיפה של העיר חאניה להשפעות מהמרחב הגלובלי, הופכים את העיר לזירת מחקר מתאימה לבחינת סוגיה זו של זהות מקומית בעידן הפוסט-גלובלי.
ניתוח של זהות מקומית קשור בעיקר בהבנת פרקטיקות יומיומיות, קשרים חברתיים, חיבורים, ממשקים וגבולות בין חברות וחברי הקהילה ופעילויות משותפות כפי שהם מתרחשים בשטח, "מלמטה". מחקר אתנוגרפי ממושך בעיר חאניה, אשר יכלול מספר שיטות וכלים מתחום המחקר האיכותני יאפשר פיתוח של הכרות אינטימית ומעמיקה עם חברות וחברי הקהילה בחאניה ועם הזירה הקולינרית בעיר על מנת לענות על השאלה: כיצד אוכל מבנה, משעתק, מנכיח ומאתגר את היווצרותה של זהות מקומית בעידן הפוסט-גלובלי?
בימים אלו, לקראת אישור הצעת המחקר ויציאה לעבודת השדה, אני עדיין עוסקת בדיוק של המסגרות התיאורטיות הרלוונטיות עבורי, ואשמח למשוב וחשיבה משותפת עם משתתפי המפגש, בעיקר בכל הנוגע לפרדיגמה הפוסט-גלובלית והאופן בו היא באה לידי ביטוי בחיי היומיום.
|
תמונה
|
מיכל רוזניס היא דוקטורנטית באוניברסיטת בן גוריון בתחום אנתרופולוגיה של אוכל. תחום העניין המרכזי שלה הינו מערכות היחסים בין אוכל, זהות תלוית מקום וגלובליזציה. עבודת המאסטר שלה בחנה את יחסי הגומלין בין תיירות זרה לעיצוב זהות לאומית בעיירה היוונית נאפפליו ובימים הקרובים היא מתעתדת לצאת לעבודת שדה באי כרתים, שם תבחן דרך העדשה הקולינרית את האופן בו מתעצבת ומאושררת זהות מקומית באי. |
שעתוק או שינוי חברתי? שיח של מורים על טכנולוגיות בחינוך מקצועי וחינוך אמנותי | מיכה ספיר
Digital technologies in classrooms are often heralded as an equalizing force. Critical perspectives, however, challenge these egalitarian assumptions, arguing that technologies reflect, or even reinforce, inequalities.
Further, they argue that technologies often wrest pedagogical control from teachers’ hands, contributing to the ‘deprofessionalization’ of teaching. Nevertheless, many teachers see themselves as the arbiters of their own classrooms and the technologies within them. This dynamic is particularly fraught in technologized disciplines, where technological expertise is a central curricular focus. In technological arts and vocational disciplines, for instance, teachers must cultivate digital classrooms that foster students’ artistic and vocational subjectivation.
This paper is anchored in theories of social reproduction, according to which globalized neoliberalism perpetuates socio-economic divisions, albeit unevenly across different contexts. Focusing on the structural similarities and common aims of technologized vocational and arts education, it asks: how do educators’ technological-educational discourses both reify socio-economic divisions between vocational and arts education and challenge mechanisms of social reproduction?
This study examines educators in five artistic and five vocational disciplines in Israel, where vocational education has been rebranded as ‘technological’ and many artistic and vocational fields have been brought under a shared administrative division in the Ministry of Education.
Based on qualitative interviews with teachers, principals, and policymakers, as well as critical analysis of classroom technologies, I identify three technological discourses: technologies as platforms for creative expression, common across artistic disciplines; technologies as professional tools of technical intermediaries, common in vocational disciplines; and technologies as facilitating the production of creative outputs, adopted by both vocational and arts educators to describe the intersection between digital outputs and professional development.
This third discourse, in particular, challenges processes of social reproduction by emphasizing how technologies can facilitate creative expression in vocational disciplines as well as contribute to the vocationalization of arts education.
|
תמונה
|
מיכה ספיר הוא דוקטורנט בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. את התואר השני בסוציולוגיה של החינוך הוא קיבל מהאוניברסיטה העברית, ואת התואר הראשון בלימודי מגדר ומיניות ובמדעי החינוך – מאוניברסיטת ייל שבארצות הברית. במקביל ללימודיו, הוא עובד בתפקידי פיתוח והנחיה בקרן מנדל. |
המטבח החינוכי-רגשי כזירה לעיצוב גבולות חברתיים: מבט חדש על תפקידו החברתי-תרבותי של אוכל במערכת החינוך בישראל | משכית הודסמן
המחקר בוחן את תפקידו החברתי-תרבותי של אוכל במערכת החינוך הישראלית, דרך בחינת משמעויותיו, מופעיו החומריים ופרקטיקות האכלה והאכילה. המחקר בוחן את יחסי הגומלין בין מדיניות האכלה, פרקטיקות אכילה והמופעים החומריים. הוא בודק כיצד אלה משקפים ומעצבים תפיסות חברתיות, יחסי כוח וזהויות במרחב החינוכי.
המחקר טוען כי בעוד העיסוק באוכל במערכת החינוך מצומצם להיבטים קליניים-בריאותניים (כמו מזונות מומלצים ואסורים, משקל גוף רצוי, מדידות ופירמידות מזון), האוכל משמש זירה מרכזית לעיצוב וניהול יחסים חברתיים ותרבותיים. במסגרת זאת, התזה התמקד במרחב ייחודי "המטבח החינוכי-רגשי" - מרחב בית ספרי חדשני שבו אנשי חינוך ותלמידים מקיימים שיח באמצעות תהליכי בישול ואכילה.
המחקר מרחיב את הבנת האופנים בהם מתעצבות תפיסות של אוכל במערכת החינוך. זהו אחד המחקרים הספורים הבוחנים תפיסות אוכל במערכת החינוך הישראלית שאינם מתמקדים בהיבטי בריאות, הפרעות אכילה או תזונה. התובנות מאפשרות להבין כיצד מדיניות האכלה ויומיומיות של אכילה במערכת החינוך משפיעות על עיצוב זהויות של תלמידים ועל יחסי הכוח במרחב החינוכי. המחקר מציע פרספקטיבה חדשה להבנת תפקידו החברתי-תרבותי של אוכל במערכת החינוך.
שיטת המחקר וממצאים ראשוניים: מחקר התזה נערך באמצעות הפרדיגמה האיכותנית וכלל ראיונות עומק חצי-מובנים עם 32 אנשי חינוך פורמלי ובלתי פורמלי, יהודים וערבים, שהשתתפו בלימודי תעודה "הבישול ככלי חינוכי רגשי". נותחו מסמכים וראיונות, והמשתתפים הגיעו משדות חינוכיים וגיאוגרפיים מגוונים בישראל.
המחקר חשף כיצד המטבח החינוכי-רגשי משקף ומאתגר יחסי כוח במערכת החינוך. נמצאו שני מנגנונים חדשים של הבחנה חברתית: 'אוכל של ילדים' כפונקציה תרבותית המבדילה בין תרבות ילדים למבוגרים, ואלרגיות והעדפות תזונתיות כצורה חדשה של סימון 'אחרות', המחליפה סמנים אתניים מסורתיים. המחקר מצא גם כי המטבח החינוכי-רגשי מתפקד כסוכן שינוי המאפשר ניעות בין תפקידי הוראה וחינוך לתפקידים סמי-טיפוליים.
האוכל סימן גבולות אתניים, מגדריים, מקצועיים ומעמדיים בשדה החינוכי. המטבח החינוכי-רגשי מדגים כיצד פרקטיקות של אוכל יכולות לשמר ולאתגר גבולות אלו, ומספק תובנות על גבולות חברתיים המיוצרים דרך פרקטיקות יומיומיות במערכת החינוך.
|
תמונה
|
משכית הודסמן היא דוקטורנטית באוניברסיטת בן גוריון בתחומי הסוציולוגיה והחינוך, מרצה במכללות לחינוך במסלולי תואר ראשון ושני. מפתחת תכניות חינוכיות וטיפוליות, מנחת קבוצות טיפוליות ויזמת חינוכית. |