יו"ר: יריב פניגר
|
תמונה
|
פרופ' יריב פניגר הוא חבר סגל בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"ר המרכז לחקר הפדגוגיה: קשרי אקדמיה-שדה. מחקריו מתמקדים באי-שוויון השכלתי ובמדיניות חינוך. הוא חקר בהרחבה את אי-השוויון החברתי בהשכלה הגבוהה בישראל ואת משמעויותיו לפערים בהכנסות בשוק העבודה. |
טקס הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים: לידתו של 'היהודי החדש' | אורי כהן
האוניברסיטה העברית בירושלים הוקמה ב-1 באפריל 1925 בטקס רב רושם בהר הצופים. הטקס סימל את התחדשות היישוב היהודי הציוני בחסות שלטון המנדט הבריטי וסייע להצגת האוניברסיטה כמוקד סמלי חילוני ומודרני המבטא התחדשות לאומית. בנוסף, הקמת האוניברסיטה הייתה אירוע כלל יהודי, חוצה גבולות של מדינות ויבשות, שהגיע כמעט לכל קהילה יהודית בעולם. ניתן לראות בטקס ההקמה אירוע מכונן במובן של אירוע ייחודי שהצליח ללכד סביבו מכלול רחב היקף של זהויות יהודיות.
ההקמה הובילה לכך שאינטלקטואלים יהודים רבים הביעו דעתם ביחס למוסד האקדמי החדש, וכן התקיימה התעוררות ספונטנית של קהילות עממיות רחבות היקף שביטאו רגשות רליגיוזיים של התלהבות, כזו שאינה פולחנית ושאינה קשורה למסגרות הדתיות הממוסדות, אולם בו בעת רגשות אלו נקשרו בסמלים דתיים קמאיים של היהדות לצד סמלים של אוניברסאליות וחילון. טקס ההקמה חשף צדדים בשאלות "מיהו ומהו היהודי המודרני?", במיוחד סביב התנהלות היהדות כדפוס ייחודי של 'פזורה טראנס-לאומית' (Transnational Diaspora).
מי היו האישים והקבוצות שנטלו חלק בטקס ההקמה של האוניברסיטה העברית, אם בנוכחותם ואם כשכתבו דעתם על ההקמה? מה היו הרעיונות שביקשו ליישם במוסד האקדמי שהוקם על הר הצופים, וכיצד? האם התפיסות התרבותיות שהוצגו ביחס למוסד האקדמי החדש עיצבו תביעה למודל של 'יהודי חדש'? אם כן, מה היו מאפייניו של אותו יהודי? האם וכיצד הקמת אוניברסיטה עברית אמורה הייתה לצייד את היהודי הלאומי, וכן את היהודי מחוץ לארץ-ישראל ואוהד את מטרות האוניברסיטה, ביכולות חדשות להתמודדות עם אתגרי המודרניות, זאת נוכח הדחייה וההדרה עמם התמודד העם היהודי?
אטען שהאוניברסיטה העברית נתפסה כהתגלמות מהפכה תרבותית, לאומית ויהודית, וכמוסד הנוטל חלק משמעותי במאמץ להגדרה מחדש של דפוסי התפתחותה של הציוויליזציה היהודית המודרנית.
|
תמונה
|
פרופ׳ אורי כהן החל משנת 2001 החל להרצות בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בייסוד ובהתבססות של מוסדות להשכלה גבוהה בישראל, כמו גם בהיסטוריה הפוליטית החברתית-כלכלית והרעיונית של מדינת ישראל. |
האיזון בין מסורת לאקדמיה: האתגרים והתמיכה של סטודנטים ערבים-בדווים בחינוך הגבוה בדרום ישראל | עארף אבו גוידר
המחקר בוחן את המורכבות שעומדים בפני סטודנטים ערבים-בדווים באיזון בין החיים האקדמיים המודרניים לבין הנורמות החברתיות המסורתיות, בהתבסס על ראיונות עם 30 סטודנטים מהמכללות לחינוך בדרום ישראל. המחקר מדגיש את תפקידו המרכזי של החינוך כסמל לגאווה בקרב תלמידים ובני משפחותיהם, ומדגיש את ההשפעה המשמעותית של תמיכת ההורים, באמצעות סיוע כספי ומתן משאבים חינוכיים, על ההישגים הלימודיים של התלמידים.
ממצא ייחודי במחקר זה נגע לתלמידים מכפרים לא מוכרים, שדיווחו כי הוריהם תרמו רבות להתקדמותם והנגישו להם את האינטרנט באמצעות שירותי סלולר למרות התנאים הבעייתיים של אספקת חשמל לא סדירה מהמדינה. ממצא משמעותי העולה מהמחקר הנוכחי הוא ייחודו של מקצוע ההוראה, שכן הוא מאפשר לנשים להגשים את שאיפותיהן המקצועיות כנשים משכילות תוך הצגת כל התנגשות עם ערכי החברה הבדואית והשקפותיה על נשים.
בוגר תואר ראשון מטעם מכללת קיי, בוגר שני תארי שני תקשורת וטכנולוגיה מהמחלקה לתקשורת בבן גוריון ותאר שני נוסף בהתמחות מנהל ומנהיגות חינוכית מהאוניברסיטה הפתוחה. סיים לאחרונה את עבודת הדוקטורט במחלקה ללימודי ישראל, מאוניברסיטת שטרסבורג (צרפת) בהנחייתו של פרופ' מוטי שנהב.
|
תמונה
|
|
Cultural Heritage Education and Militarization | רודי קיסלר
Nation-states have used cultural heritage (e.g., historic landscapes, memorials, museums), based in the past, to construct and negotiate various identities and meanings in the present. In the process of nationalizing the past, heritage assets often represent the history of a nation as a homogenous group.
Indeed, using cultural heritage as a tool, politicians can channel a strong nostalgic sentiment for a glorious past towards the promotion of political ideologies and the creation of national collective memories. In particular, heritage education – i.e., the pedagogical use of tangible and intangible remnants of the past – constructs collective memory by presenting a multi-sensory representation of the past (e.g., exhibitions, multimedia), powerfully evoking learners’ emotions and contributing to the (re)affirmation of their identities.
Taking the Castel National Heritage site in Israel as an empirical case study, this paper explores how experiential pedagogies at cultural heritage sites can facilitate militarization processes. The 1948 War is a pivotal moment in Israel’s history and collective memory. The war has been commemorated in the Israeli landscape for decades, notably at the Castel National Heritage Site. This paper provides a critical analysis of the educational strategies at the Castel site, using a multi-method ethnographic approach. Three main results are presented.
First, the memorialization of the Castel battle has shifted, from a commemoration-oriented heritage site to an experiential-educational heritage site. Second, cultural heritage is used to evoke emotions among learners that, in turn, facilitate militaristic values. Third, the Castel site contributes to characterizing Israeli society as upholding prominent ethical standards in the context of a ‘just war’ against a continual existential threat.
|
תמונה
|
רודי קיסלר הוא סוציולוג של החינוך המתמחה בחינוך מורשת. מתעניין כיצד אידיאולוגיה פוליטית מתורגמת למדיניות תרבותית, נוף תרבותי ופדגוגיה. |
מפגשים במקום "חסר" גבול: על מורשת מוסדית, מורשת חיה, וההזדמנות למפגש ביניהם | עינב ארגמן
מוסדות מקדישים משאבים להצגה ולתיווך מורשתם, תוך שיקוף עמדה לפיה העבר המוסדי, הצגתו, והנחלתו חשובים. הקמת מרחב מורשת מוסדי היא נקודת התחלה אפשרית למפגש עם מורשת מוסדית, אולם ייתכן והמפגש לא יתממש או יתממש רגעית. במובן הזה, למיקום מרחב המורשת המוסדית – במקום תָּחוּם, בעל גבול ברור (דוגמת גלריה מוזיאונית) או פרוץ (Heritage in the wild) – יש משמעות.
כיצד מורשת מוסדית מְתֻוֶּכֶת במקום "חסר" גבול, הממוקם בחלל שבו מתקיימות פעילויות יומיום (מַעֲבָר בדרך ל..., אכילה, שתייה, התרועעות עם חברים וחברות)? מה קורה במפגש בין ייצוגי המורשת המוסדית לבין יחידים הפועלים במרחב שיועד לה על ידי המוסד?
ההרצאה מבוססת מחקר איכותני. נאספו 30 תצלומים של מרחב מורשת במוסד להשכלה גבוהה ותערוכת המורשת המוסדית המוצגת בו, ו-74 תצלומי פעולות גוף של אנשים שחלפו במרחב או שהו בו. נוסף לכך קוימו 21 ראיונות חצי-מובנים בהם המרואיינים התבקשו לתאר את פעולותיהם במרחב, להבהיר אם בחנו מוצגים בתערוכת המורשת, לציין אלו מוצגים נבחנו (אם נבחנו), ולספק סיבות לבחינה או לאי-בחינה שלהם.
בוצע ניתוח תלת-שלבי (ויזואלי/עיצובי, גופני, ותמטי) של שלושת מקורות הנתונים. הממצאים מראים על תיחומים ארכיטקטוניים ועיצוביים המגדירים (באופן ממוסד) גבול בזיקה לתערוכה. אנשים שחלפו במרחב חצו את הגבולות האלה. בה בעת, פעולות הגוף שלהם כוננו גבולות שהראו על חוסר תשומת-לב והתעלמות מהתערוכה. אף שהמורשת הממוסדת התקבלה בחוסר תשומת-לב ובהתעלמות, הראיונות הצביעו על מורשת מוסדית–מבוססת סדירויות מוסדיות–החיה בהתנהלות היחידים במרחב. תרומת המחקר היא בהצבעה על סדירויות מוסדיות כרלוונטיות למימוש מפגש שעניינו מורשת ממוסדת; הספרות העוסקת בעיצוב מקומות של זיכרון (lieux de mémoire; Nora, 1989) חסרה התייחסות להן. יש לחשוב על הסדירויות האלה כשיוצרים גבולות (באתרי מורשת ספציפית, ובכלל) ו/או כשמבקשים לפרוץ אותם.
|
תמונה
|
ד"ר עינב ארגמן חוקרת מוסדות חינוך, תוך התמקדות בדיבור, בטקסט ובשפת הגוף כמתווכים נושאים מוסדיים שונים, בהם: יחסים היררכיים וקולגיאליים, אי-הסכמות, אֲחֵרוּת, תהליכי שינוי, ומיצוב (מרכז-פריפריה; רוב-מיעוט). פרסומיה מתבססים על מתודולוגיות חקר שיחה, חקר שיח, וחקר מטפורות (מפרספקטיבה סמיוטית-חברתית). פרסמה בכתבי-עת בולטים בארץ ובחו"ל. ספרה A Sociological Perspective on Hierarchies in Educational Institutions יצא בהוצאת Emerald. עינב היא מרצה בכירה במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. מכהנת כחברת הנהלה באגודה הישראלית לחקר שפה וחברה. |