יו"ר: אופיר עבו
|
תמונה
|
ד"ר אופיר עבו מלמד בתל-חי – אוניברסיטה בהקמה ובמכללה האקדמית כנרת. את התואר השלישי עשה באוניברסיטת ברנדייס, שם גם היה עמית במרכז שוסטרמן (Schusterman) ללימודי ישראל. את הפוסט-דוקטורט השלים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תחילה במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית ואחרי כן במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. תחום המומחיות העיקרי שלו הוא פוליטיקה של זהות ושייכות והקשר שלה לתפיסות של אזרחות. מאמריו התפרסמו בספרים ובכתבי עת שפיטים, ביניהם ניתן למנות את Ethnicities, Citizenship Studies, Ethnic and Racial Studies. הספר העולם היהודי – מבטים מישראל, אותו ערך במשותף עם ד"ר תניא ציון-וולדקס מהאוניברסיטה העברית, יצא לאור ב- 2020 בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. |
להיות מזרחי במערב: על מזרחיות וגיוון בחברה היהודית האמריקאית | גל לוי
קרוב לודאי שהמייל שהגיע לתושבי מסצ'וסטס שהכיל הזמנה לחגוג את חודש המורשת המזרחית עם מוזיקאי עיראקי-יהודי הרים גבות בקרב הנמענים. סביר כי מעטים מהנמענים היו מודעים להיות נובמבר חודש המורשת המזרחית, ומעטים אף יותר יתייחסו ליהודי אמריקאי כמוזיקאי עיראקי-יהודי. אנקדוטה זו מעניינת בכמה אופנים: היא מדגימה כיצד זהויות אתניות חוצות גבולות לאומיים, שכן המושגים מזרחי ומזרחיות הוגבלו בעבר ליחסים פנים-יהודיים בישראל.
יתר על כן, הוא מראה כיצד מושג זה "מתאזרח" בתרבות הרב-אתנית האמריקאית. לבסוף, הוא מדגיש את הופעתן של דרכים חדשות להזדהות עצמית בקרב יהודי אמריקה. בפייפר זה אבקש לעמוד על הופעתה של מזרחיות אמריקאית ועל משמעויותיה עבור המזרחיות ועבור יהדות ארה"ב. המחקר מתבסס על ראיונות עומק עם כ-30 צעירות וצעירים אמריקאים המזדהים ופועלים כמזרחים.
|
תמונה
|
ד״ר גל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה חוקר ומלמד בתחומים של אזרחות, חינוך ואקטיביזם פוליטי. |
מחאת "מאבק הגז" והשתלבותה במגמות בפוליטיקה הישראלית בעשור הקודם | יניב רון-אל
המאמר בוחן את תנועת המחאה למאבק במתווה הממשלתי בעניין הפקת גז טבעי. תנועת מחאה זו פעלה בישראל מתחילת העשור הקודם, במאבק נגד היבטים שונים של הליך הפקת גז טבעי בישראל, ובעיקר כלפי המדיניות הממשלתית בנושא זכיונות ותמלוגים. המחאה הגיעה לבולטות ציבורית במחצית השניה של 2015 עם ההצגה והאישור של "מתווה הגז" בממשלה, והצליחה לסחוף אלפים, ובשיאה עשרות אלפים, להפגנות מחאה שבועיות.
בהתבסס על ראיונות עם פעילים מרכזיים ועל ניתוח-תוכן של כתבות עיתונות ופרסומי-רשת, המחקר מבקש להבין כיצד הצליחו מובילי המאבק לסחוף ציבור נרחב להפגין בנושא מורכב, עלום למדי ויחסית איזוטרי כגון מדיניות תמלוגי-הגז. המאמר מתמקד בהסבר הצלחתה היחסית של תנועת המחאה להניע תמיכה פופולרית באמצעות שני היבטים עיקריים:
היבט המסגור וההיבט של יחסים בין פוליטיקה מוסדית לחוץ-מוסדית. בהיבט המסגור, אבן-יסוד במחקר תנועות חברתיות, המאמר סוקר את האסטרטגיות המסגוריות והטקטיקות ההנעתיות שבהן השתמשו מובילי המאבק כדי להחדיר את חשיבות הנושא בציבור הרחב ולשכנעו להפגין.
היבט היחסים בין פוליטיקה מוסדית לחוץ-מוסדית, תחום חדש יחסית בחקר תנועות חברתיות, כולל הן את סקירת הקשרים שבין הפוליטיקה המפלגתית לפוליטיקת המחאה, והן את "אתגר המומחיות" שעמד בפני מובילי המאבק לאור מורכבות הנושא. היבט זה מראה גם את המעבר של סוגיית הפקת הגז מפוליטיקה של קבוצות אינטרס ושתדלנים מקצועיים ל"פוליטיקת הרחוב" של המחאה.
מפרספקטיבה רחבה יותר, שני ההיבטים יחד מצביעים על תהליכים ארוכי-טווח שעברו על פוליטיקת-המחאה והפוליטיקה הישראלית בכלל בעשור השני של המאה ה-21: המעבר של תנועות המחאה האופוזיציונית מעיסוק בנושאים כלכליים-חברתיים כגון יוקר המחיה לנושאים של שחיתות ושלטון החוק והמרכזיות ההולכת וגוברת של פוליטיקת המחאה בתהליכים הפוליטיים המוסדיים. שני התהליכים הללו הם, בנוסף, גם תוצרים וגם שיקופים של תהליך הנסיגה הדמוקרטית בישראל.
|
תמונה
|
יניב רון-אל הוא סוציולוג היסטורי-פוליטי. מחקר מתמקד בתנועות חברתיות המצויות על התפר שבין פוליטיקה לכלכלה. מחקר הדוקטורט שלו (2022, אוניברסיטת שיקגו) עסק בתנועת הצרכנים האמריקנית בשנות ה-60' וה-70' והוא עובד על פרסום מאמרים וספר על בסיס מחקר זה. במחקרו הנוכחי, כעמית פוסט-דוקטורט באונ' בר-אילן, הוא חוקר את תנועת המחאה של "מאבק הגז" שפעלה בישראל לפני כעשור, וכן התארגנויות של צרכנים להגנה על זכויות עובדים. |
דה-לגיטימציה: בית המשפט העליון כמקרה בוחן | אביטל סיקרון
בעשרות השנים האחרונות ישנה ירידה מתמדת ברמת האמון שרוחש הציבור הישראלי לבית המשפט העליון. בנוסף, ישנם ניסיונות חוזרים ונשנים מצד גורמים פוליטיים לצמצם את סמכויות בית המשפט. מצב זה מעיד על כך שבית המשפט העליון הוא מוסד שרמת הלגיטימיות הציבורית שלו מתערערת. מחקר זה משתמש בבית המשפט העליון כמקרה בוחן על מנת לזהות את אסטרטגיות השיח שמשמשות לשחיקת הלגיטימיות של גורם סמכות. במילים אחרות, כיצד מתבצעת דה-לגיטימציה באמצעות שיח?
לצורך כך, אני מנתחת שיח בעיתונות ישראלית מאז 1977 ועד היום, סביב רגעי מפתח היסטוריים שבהם התקיים דיון ציבורי ער בנוגע לפסיקות של בית המשפט. ניתוח זה העלה שתי אסטרטגיות שיח מרכזיות שמשמשות לביצוע דה-לגיטימציה.
הראשונה היא מיקוד הביקורת על גורם הסמכות, באותו עולם התוכן התיאורטי שבו המוסד עצמו נעזר כדי לבסס את הלגיטימיות שלו. במקרה זה, בית המשפט העליון נשען על תיאוריות דמוקרטיות כדי לבסס את מעמדו, ובהתאם, ביקורת שנעזרת ברעיונות דמוקרטיים היא שימושית במיוחד לצורך דה-לגיטימציה של בית המשפט. אני מדגימה אסטרטגיה זו על בסיס שיח על בית המשפט העליון בעיתונות חרדית. לאורך השנים, נוטה השיח החרדי יותר ויותר לבקר את בית המשפט על בסיס הטענה שאינו דמוקרטי, ופחות משתמש בטענה שבית המשפט פוגע בדת היהודית.
את אסטרטגיית השיח השנייה לביצוע דה-לגיטימציה, אני מכנה diffuse dissent: קבוצות שמתנגדות לסמכותו של מוסד כלשהו, ימשיכו לבטא ביקורת עקרונית על המוסד גם כאשר פעולותיו מתאימות לתפיסת העולם שלהן. אני מדגימה אסטרטגיה זו בעזרת שיח בעיתונות המזוהה עם מתנחלים, ובחינת ההבדלים בין תגובות לנוכח פסיקות שמגבילות את מפעל ההתנחלויות, לעומת פסיקות שמאשררות אותו.
מחקר זה תורם להבנה על תהליך שחיקת מעמדו של בית המשפט העליון, תופעה שמעסיקה מדעני חברה לצד רבים בציבור הישראלי. מעבר לכך, המחקר תורם גם לחקר התופעה של דה-לגיטימציה כלפי מוסדות סמכות מסורתיים. סוגייה זו רלוונטית כיום במיוחד, לאור העובדה שתנועות פופוליסטיות ברחבי העולם מערערות על מעמדם של בתי משפט לחוקה, מוסדות תקשורת ואף מוסדות מדעיים.
|
תמונה
|
אביטל סיקרון היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. מחקר הדוקטורט שלה עוסק בשינוי היחס הציבורי לבית המשפט העליון בישראל בעשורים האחרונים, ונערך בהנחיית פרופ' אווה אילוז. מחקריה עוסקים בפוליטיקה ובחברה בישראל תוך מיקוד בחקר הדמוקרטיה, תנועות פופוליסטיות, לגיטימיות ודה-לגיטימציה, והשוואה של המצב בישראל למגמות עולמיות הקשורות לסוגיות אלה. |
הציונות הדתית הליברלית בעידן של קיטוב פוליטי וחברתי: בין פטיש האורתודוקסיה השמרנית לסדן הבורגנות הליברלית | גלעד כהן קובץ
בעשרות השנים האחרונות ישנה ירידה מתמדת ברמת האמון שרוחש הציבור הישראלי לבית המשפט העליון. בנוסף, ישנם ניסיונות חוזרים ונשנים מצד גורמים פוליטיים לצמצם את סמכויות בית המשפט. מצב זה מעיד על כך שבית המשפט העליון הוא מוסד שרמת הלגיטימיות הציבורית שלו מתערערת. מחקר זה משתמש בבית המשפט העליון כמקרה בוחן על מנת לזהות את אסטרטגיות השיח שמשמשות לשחיקת הלגיטימיות של גורם סמכות. במילים אחרות, כיצד מתבצעת דה-לגיטימציה באמצעות שיח?
לצורך כך, אני מנתחת שיח בעיתונות ישראלית מאז 1977 ועד היום, סביב רגעי מפתח היסטוריים שבהם התקיים דיון ציבורי ער בנוגע לפסיקות של בית המשפט. ניתוח זה העלה שתי אסטרטגיות שיח מרכזיות שמשמשות לביצוע דה-לגיטימציה.
הראשונה היא מיקוד הביקורת על גורם הסמכות, באותו עולם התוכן התיאורטי שבו המוסד עצמו נעזר כדי לבסס את הלגיטימיות שלו. במקרה זה, בית המשפט העליון נשען על תיאוריות דמוקרטיות כדי לבסס את מעמדו, ובהתאם, ביקורת שנעזרת ברעיונות דמוקרטיים היא שימושית במיוחד לצורך דה-לגיטימציה של בית המשפט. אני מדגימה אסטרטגיה זו על בסיס שיח על בית המשפט העליון בעיתונות חרדית. לאורך השנים, נוטה השיח החרדי יותר ויותר לבקר את בית המשפט על בסיס הטענה שאינו דמוקרטי, ופחות משתמש בטענה שבית המשפט פוגע בדת היהודית.
את אסטרטגיית השיח השנייה לביצוע דה-לגיטימציה, אני מכנה diffuse dissent: קבוצות שמתנגדות לסמכותו של מוסד כלשהו, ימשיכו לבטא ביקורת עקרונית על המוסד גם כאשר פעולותיו מתאימות לתפיסת העולם שלהן. אני מדגימה אסטרטגיה זו בעזרת שיח בעיתונות המזוהה עם מתנחלים, ובחינת ההבדלים בין תגובות לנוכח פסיקות שמגבילות את מפעל ההתנחלויות, לעומת פסיקות שמאשררות אותו.
מחקר זה תורם להבנה על תהליך שחיקת מעמדו של בית המשפט העליון, תופעה שמעסיקה מדעני חברה לצד רבים בציבור הישראלי. מעבר לכך, המחקר תורם גם לחקר התופעה של דה-לגיטימציה כלפי מוסדות סמכות מסורתיים. סוגייה זו רלוונטית כיום במיוחד, לאור העובדה שתנועות פופוליסטיות ברחבי העולם מערערות על מעמדם של בתי משפט לחוקה, מוסדות תקשורת ואף מוסדות מדעיים.
| גלעד הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתוכנית החברה החרדית בישראל. גלעד הוא כלכלן וסוציולוג בהכשרתו, בוגר תכנית פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה, מדע המדינה) לתואר ראשון והתכנית בכלכלה לתואר שני (מסלול מחקרי), שניהם מהאוניברסיטה העברית, וכיום תלמיד דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. |