יו״ר ומתדיינת: אורלי בנימין
במסגרת מיני מליאה זו אנחנו מבקשים לבחון כיצד סוציולוגים וסוציולוגיות יכולים או צריכים לבחון את האזרחות בישראל לנוכח השינויים שמתחוללים בתפיסת המרכז והפריפריה, שינויים שהתעצמו ביתר שאת מאז ה- 7 באוקטובר. מוסד האזרחות הוא כלי סמלי המאפשר להגדיר את הגבולות החברתיים והתרבותיים של מדינות לאום, לא רק אל מול מדינות אחרות אלא גם בתוך המדינות עצמן.
אזרחות, המושתתת על חיבור בין זכויות אדם אוניברסליות לחברות בקהילה לאומית ספציפית(Heater, 1999), מייצגת את המוסד המשפיע והלגיטימי ביותר במדינה להבחנה בין אנשים על סמך השתייכותם הקבוצתית. המיקום במשטר האזרחות נקבע על בסיס חלוקת המשאבים החומריים והסימבוליים של המדינה. לדוגמה, באמצעות חלוקה של משאבי שיטור (policing) ניתן להבין את הגבולות שמשרטטת המדינה בין אזרחים שזכאים להגנה, אלו שנותרים פגיעים ואנשים הנתפסים כאיום ביטחוני (Ben-Porat & Yuval, 2019).
בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, משטר האזרחות מבוסס על פרקטיקות של הדרה והכללה המשעתקות היררכיות לאומיות, אתניות, דתיות, גאוגרפיות ומגדריות במרחבים מגוונים ובתחומים שונים. היררכיות אלו מודגשות עוד יותר על רקע אירועי ה- 7 באוקטובר ומה שהתחולל בעקבותיהם דרך ההפקרה של אוכלוסיות שונות על שלל הממדים המאפיינים אותה: הפקרה של ביטחון לאומי, הפקרה של ביטחון חברתי, הפקרה של הביטחון האישי והפקרה כלכלית. כך, האסון של ה- 7 באוקטובר לא רק חידד והדגיש עוד יותר את מנגנוני ההדרה הנמשכים זה שנים, אלא גם חשף שינויים עמוקים במוקדי הכוח בחברה הישראלית.
במילים אחרות, שרטוט הגבולות בין מי שחווה הפקרה ברמה היומיומית ומי שלא מאז ה- 7 באוקטובר מספק הצצה אל המדרג המעודכן של משטר האזרחות בישראל ואף מצריך לבחון מושגים אלה תוך רגישות למיקומים מוצלבים והיסטוריה רב-ממדית של אפליה (Gigi & Tzfadia, 2023).
המטרה של מיני מליאה זו היא לנסות להבין את המשמעות של אזרחות עבור אוכלוסיות שחוות הפקרה מתמשכת ואת ההשלכות של חוויה זו והתחושות המתלוות אליה על תפיסת האזרחות של אותן אוכלוסיות, על אמון במוסדות המדינה, על לכידות חברתית, על תפיסות של שוויון ואי-שוויון וכו'.
|
תמונה
|
פרופ' אורלי בנימין מאוניברסיטת בר אילן היא נשיאת האגודה הסוציולוגית ומחזיקה בפרס אספנט למחקר והשפעה על המדיניות. היא פרסמה שני ספרים ומעל 100 מאמרים ופרקים. במחקריה היא בוחנת את המדיניות החברתית בתחום התמיכה באלימות נגד נשים בדגש על נפגעות אלימות כלכלית, חוקרת הערכות רשויות לתמיכה באוכלוסיות פגיעות במצבי אקלים קיצוני ובמיוחד חוקרת מגדר בעולם העבודה מפרספקטיבה של איכות המשרה ומגוון. בתקופה זו היא מתארחת באוניברסיטת גאלווי וכותבת ספר על 'המאבק לאיכות המשרה: סולידריות והכנסה לכל בכלכלה החדשה', שעתיד לצאת בשנה הבאה. |
האוכלוסייה הילידית הפלסטינית - זהות מושתקת ואזרחות בטראומה | ניהאיה דאוד
כבר למעלה מ-75 שנה, האוכלוסייה הפלסטינית מתמודדת עם מערכות קולוניאליות המשלבות מנגנוני שליטה, כיבוש, נישול והדרה. מערכות אלו מעוגנות בהיררכיות אתנו-לאומיות, מבני כוח מעמדיים-כלכליים וביטויים של גזענות מבנית רב-רובדית. למרות הזיקה ההיסטורית, התרבותית והחברתית של הפלסטינים לאדמתם, הם אינם מוכרים כקבוצה ילידית, לא בישראל ולא בזירה הבינלאומית.
אירועי הנכבה ב- 1948, אשר הובילו לעקירה מאסיבית ולמשבר קולקטיבי, מהווים נקודת מוצא היסטורית לעיצוב מתמשך של זהות פלסטינית טראומטית. שבר בין דורי המעוצב על ידי מנגנוני קולוניאליזם מתמשכים ואלימות מבנית, המונעים מימוש זכות הפלסטינים להגדרה עצמית. האירועים ב-7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה החריפו דינמיקות אלו, תוך חיזוק הדמיון הקולקטיבי של הפלסטינים כ"איום ביטחוני", העמיקו מנגנוני דיכוי אנטי-דמוקרטיים, פשיסטיזם, דה הומניזציה, והכשירו פגיעה קולקטיבית בחפים מפשע.
מעשי הזוועה בעזה מאתגרים את גבולות המוסר וחושפים תפקודה הלקוי של הקהילה הבינלאומית בהגנה על אוכלוסיות מוחלשות בעת סכסוכים מזויינים ומלחמות. העיסוק בשאלתה רצח עם בשיח הגלובלי, ממחיש פרגמטיות מוסדית שבה נראה שמשמעות ההגדרה הסמלית חשובה לעיתים יותר מחיי האדם עצמם.
בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל, החרפה במדיניות הדיכוי והרדיפה הפוליטית כלפיהם מתחילת המלחמה, שימוש במנגנוני הפחדה ואיומים בשלילת האזרחות, נועדו לשתק את הזהות הפלסטינית, ודחיקת יכולתם לבטא ביקורת או להתארגן פוליטית. במקביל, גזענות רבת שנים ליד האלימות הפנים-קהילתית, שאינה זוכה להתייחסות ממסדית הולמת, מחזקת תחושת הייאוש הקולקטיבית, מערערת את תחושת הביטחון האישי והקהילתי ומעצימה את העיסוק בהישרדות יום-יומית, במיוחד לנוכח הפגיעות המוגברת במלחמה.
מציאות זו מעצבת "אזרחות בטראומה" – שכוללת פגיעה קולקטיבית בזהות, זיכרון ותפקוד חברתי. מדובר באזרחות מושתקת ומודרת, נטולת כוח והשפעה, שאיבדה את אמונה במוסדות החברתיים והפוליטיים, שהיא כפופה לשליטת מוסדות כוח דומיננטיים המכתיבים את גבולות פעולתה וקיומה. תהליכים המשקפים מאמצים לדחיקת הזהות הילידית הפלסטינית ולמחיקת זיקתה ההיסטורית למולדתה. עם זאת, הם מעלים דרישה לצדק היסטורי, הכרה בזכויות הפלסטינים על אדמתם ותיקון עוולות רבות שנים. דיון זה עשוי לסמן תחילתו של תהליך ריפוי אומנם ארוך וכואב, אך מבוסס על הכרה, תיקון עוולות והבטחת עתיד צודק ושוויוני.
|
תמונה
|
ניהאיה דאוד, פרופ' לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון בנגב היא אפדמיולוגית חברתית. מחקריה עוסקים באי-שוויון ואי צדק בבריאות, גזענות ואלימות ומדיניות צמצום פערים במיוחד בקרב אוכלוסיות מיעוט מוחלשות, אוכלוסיות ילידיות, מהגרים ועקורים בארץ ובעולם. מחקריה על אי-שוויון בריאותי בהקשר של מעמד חברתי, מגדר ואתניות בחנו הצטלבותם של תהליכים היסטוריים, פוליטיים, חברתיים וכלכליים והשפעתם על נגישות לשירותי בריאות. מחקרה על אזרחים פלסטינים בישראל מתמקד בגורמים השורשיים לאי-שוויון בבריאות, ובהם אפליה מוסדית, הפרדה מרחבית ואלימות מגדרית ואלימות נגד נשים. מחקרה על בריאות העקורים הפלסטינים, הריסת בתים ובריאות, והיעדר מעמד אזרחי בקרב נשים פלסטיניות הנשואות לפלסטינים בישראל, הם יחודיים בכך שהם בחנו את ההשפעות ארוכות הטווח של תופעות אלה על בריאות. |
7 באוקטובר 2023 – ההזנחה היא הצורה הגרועה ביותר של האלימות | אלונה מרים אילוז
מתקפת חמאס ב- 7 באוקטובר 2023 ושלושת חודשי המלחמה הראשונים, עד שהמדינה "נכנסה לתמונה", הציפו את ההיררכיה האתנו-מעמדית, הלאומית והמגדרית הקיימת בישראל מאז ומעולם. הפקרתם התמידית של תושבי ה"שכונות" באופקים, באשקלון, בנתיבות, בשדרות, ברהט ובכל הכפרים הלא-מוכרים בנגב, נחשפה באחת. עשרות אלפי תושבים מוחלשים, קשיי יום וברובםן מקבלי קצבאות שונות, המתגוררים בדירות עמידר ובשיכונים מתפוררים משנות ה-50 וה-60 , הפכו לברווזים במטווח. וחלקםן אף למטרות חיות לחדירת מחבלי חמאס (שכונת "מישור הגפן" באופקים ועוד כעשרה ניסיונות שכשלו במשך חודש וחצי ל"עתיקות" באשקלון), שגם הגיעו עם מפות של 2 השכונות הללו וידעו שאין ממ"דים או מקלטים ראויים ולכן וניתן "לצוד" את התושבים.
מסגור האירועים, אופן תיווכם השונה בתקשורת, תחושת הביחד וההתגייסות האזרחית ההתנדבותית התפלגו באופן מאד מובהק. ההבדל בין דם לדם, בין קהילות חזקות לבין א.נשים פרטיים זעק לשמיים, כשהתקשורת ומובילי דעת הקהל חגגו "ביחדנס". בהרצאתי אראה, באמצעות אירועים אמיתיים שהתרחשו, איך בסופו של יום, גם המערך ההתנדבותי וגם "המדינה"- כשסוף סוף נזכרה להצטרף- חיזקו את החזקים והחלישו את המוחלשים.
|
תמונה
|
אלונה מרים אִילוז היא פעילה חברתית, עיתונאית Ynet וידיעות אחרונות. פעילה אקטיבית במאבקים של אוכלוסיות מוחלשות (מזרחים, נשים, יוצאי אתיופיה ונכים) מול הממסד ובתקשורת. כתבותיה, מאמריה ושיריה עוסקים אף הם בנושאים אלו. |
סְפָר, פריפריה וסְפָרִיפֶרְיָה: אזרחות משובררת בחירום | ארז צפדיה
גם אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה חשפו את דמותה של האזרחות המשובררת וההיררכית בחברה בישראל: אופן הסיקור התקשורתי, איכות סידורי הדיור החליפי, מתן מענים לטראומות הטבח, הקצאת הפיצויים, סידורי הדיור הזמניים למפונים, לימדו שהזכות לשיקום מותנית במערכת מורכבת של דימויים, תפיסה של זכאות, ויכולות התארגנויות שמקורן בטיב התשתיות שהועמדו בעבר לרשותן של קהילות.
בשונה מהלכי המחשבה הליברלים והמרקסיאנים, שנוטים לבחון את המירחוּב של אזרחות מדורגת ומשובררת באמצעות הקטבים של מרכז ופריפריה, מתוך הלך המחשבה הקולוניאלי-התיישבותי אני מציע לבחון את מירחובה של האזרחות המדורגת, אך גם את הדינמיות באזרחות זו, באמצעות המסגרות המרחביות והחברתיות של סְפָר ופריפריה ומה שחובק אותם – סְפָרִיפֶרְיָה.
הסְפר מייצג את פעולת הכיבוש, הניכוס וההתפשטות המרחבית, וככזה תורם לעיצוב האתוס הלאומי של חלוציות. על גבי הסְפר מנוסחים גבולותיו של הלאום המתיישב, ומי מחוצה לו, ועמה משטר החלוקה של טובין וזכויות, דהיינו את הצד המשודרג של האזרחות. הפריפריה מובנית אל תוך הספר, אך בעמדה של שוליות ואזרחות נכה. כך, הספר והפריפריה הם תוצר עבודת גִיבוּל (bordering) מתמשכת כלפי פנים – הלאום המתיישב – שבה אתמקד בהרצאה, וכלפי חוץ, אל מול "האויב" וה"זר", שתהווה רקע להרצאה.
באמצעות עבודת גיבול זו מנוסח משטר החלוקה וההקצאה של זכויות וטובין, דהיינו האזרחות המרובדת.
אירועי השבעה באוקטובר, האסון המתמשך, ההלם והחירום מגלים עד כמה נזילים הגבולות בין פריפריה וספר, ועד כמה הם נתונים למו"מ מתמשך בין שחקנים מקומיים שונים, בינם לבין עצמם לבין הממשל וזרועותיו הקבועות והזמניות.
עבודת הגיבול בין הספר לפריפריה במלחמה הנוכחית מתרחשת לטענתי ב"מחנה", כלומר, במערכת חוקית-מרחבית-אדמיניסטרטיבית של חירום, שמשעה את הסדר הקיים ומספקת במקומו אלטרנטיבה גחמנית, ולעתים גם כוחנית ונטולת סייגים, שבה שחקנים מקומיים חותרים לשפר את אזרחותם. מסיבה זו המחנה הוא אזור הנוחות של עבודת הגיבול, עבודה שיוצרת את התנאים הנחוצים לאזרחות מדורגת שאינה דורשת הצדקות חוקיות-רציונאליות לחלוקה דיפרנציאלית של טובין וזכויות.
|
תמונה
|
ארז צפדיה הוא חוקר בתחום המדיניות המרחבית והציבורית בישראל. הוא משמש כפרופסור חבר באוניברסיטה הפתוחה, שם הוא מכהן כראש תחום מדיניות ציבורית, ראש ביה"ס לשלטון מקומי וראש התכנית לתואר שני בממשל ומדיניות ציבורית. מחקריו של צפדיה מתמקדים בקשר בין מדיניות מרחבית, לחברה ופוליטיקה בישראל. הוא חוקר נושאים כמו זכויות בקרקע, תכנון עירוני, והשפעתם על יחסי הכוח בחברה, ואת האופן שבו המדיניות המרחבית משרתת מטרות פוליטיות. בעבודתו, צפדיה מדגיש את חשיבות הפרספקטיבה הדרומזרחית, דהיינו הבנת המדיניות המרחבית מנקודת מבטה של האוכלוסייה בפריפריה. מחקרו הנוכחי, בשותפות עם אורן יפתחאל, עוסק באזרחות עירונית דיגיטלית. בנוסף לעבודתו האקדמית, צפדיה מעורב בפעילות ציבורית. הוא שימש כיו"ר עמותת "במקום: מתכננים למען זכויות תכנון", המקדמת זכויות אדם בתחום התכנון המרחבי בישראל, והיה שותף בהקמת מערכת החינוך הערבית-יהודית בבאר שבע. עכשיו הוא חבר הועד המנהל של קולקטיב מזרחי-אזרחי. |
עומדים בפני עצמם: לביקורת מושג הפריפריה | מירב אהרון גוטמן
בהרצאה זו אבקש לבקר את מושג ה"פריפריה" ואת דומיננטיות היתר שלו בפענוח אזורי הספר הן באקדמיה והן בשיח הציבורי. אציע להרחיב את הדמיון הסוציולוגי ולנסח שאלות מחקר חדשות אשר אינן מצייתות לרכיב הדכאני הגלום במושג פריפריה.
הקהילה הביקורתית עמדה במחקריה על תופעה מרתקת של זיהוי בין שוליות גיאוגרפית, היררכיות אתניות ומקום מעמדי נמוך של רבים מתושבי הארץ המתגוררים באזור הספר. המתאם אתניות–מרחב–מעמד היה הבסיס לגיבושו של מושג הפריפריה. כך נלכדו חבלי ארץ, שאותם אני מכנה "צד המדינה", ברשת של משמעות דכאנית אשר מקופלת במושג פריפריה.
באומרי צד המדינה אני מכוונת לאזורי הספר, אשר מבחינה גיאוגרפית נמצאים בסמוך לגבולות המדינה ולכן הם צד המדינה, תרתי משמע. צד המדינה הוא ניטרלי ויכול לכלול מצבים שבהם לאורך הגבולות יושבות גם קבוצות כוח אשר יש להן גישה מהירה לליבת הפוליטיקה הישראלית וגם קבוצות שוליים.
צד המדינה יכול להכיל ולבאר את כלל המצבים המתקיימים לאורך גבולות המדינה. בעוד ששימוש במושג פריפריה מאפשר רק פרשנות אחת על החיים באזורי הספר: לחיות בצד המדינה משמעו חיים באי-שוויון, חשיפה לתחלואה רבה ולתמותה בגיל צעיר, חינוך מוגבל, הישגים נמוכים ואפשרויות מוגבלות בתחומי התעסוקה והפנאי.
אציע דיון בדינמיקה של אזורי הספר החורגת בהרבה מסדר יום זה, ואעמוד על הדינמיקה של החיים בצד במדינה בעת מלחמה.
|
תמונה
|
Prof. Meirav Aharon-Gutman is a faculty member at the Department of Architecture and Town Planning Technion, the academic Head of the Social Hub, Technion, Senior Research Fellow at the Shmuel Ne'eman Institute and the PI of Smart Social Strategy Lab. |