יו"ר: תמי סגיב שיפטר
|
תמונה
|
ד"ר תמר סגיב-שיפטר, סוציולוגית רפואית. עוסקת בקשר בין רפואה וחברה ובמדיניות בריאות, בפרט התנהגות בריאות; התאמה חברתית ותרבותית של טיפול רפואי; כשירות חברתית ותרבותית של צוות רפואי; היבטים חברתיים ותרבותיים של בריאות, מחלה, חולי, התנהגות חולי; הפרופסיה של הרפואה ויחסים בין פרופסיות. מתמחה בשיטות מחקר כמותניות ואיכותניות. יו"ר קהילת בריאות ורפואה באגודה הסוציולוגית הישראלית. |
אילמות סלקטיבית. חרדת שתיקה ביו-חברתית ו'מאניה פסיכיאטריה' כלפי אילמים סלקטיביים. כוחו של האבחון הביו-רפואי to 'make up people' | אלונה לוסקי
האתנוגרפיה המשלבת את המתודה הפנומנולוגית-התייחסותית, האוטואתנוגרפית והנרטיבית נותנת 'קול' לשתקנים המקוטלגים על ידי הביו רפואה 'אילמים סלקטיביים'. המחקר מרחיב את הידע הגופני, סובייקטיבי כלפי אילמות סלקטיבית, מעמיק את השיח הביו-רפואי הקיים ופותח אותו לכיווני חשיבה נוספים. תהליכי האבחון הביו רפואי והטיפול המותאם לשתקנים סלקטיביים מבטא מצד אחד גבולות קשוחים כלפי 'שתיקה' והתנהגויות דיבור רצויות ומצד שני גבולות עמומים קונפליקטים, סתירות ופרדוקסים רבים.
ההמשגות 'אפקט הלולאה' The Looping effect, ה'המצאה של בני אדם' making up people, מתייחסים לדיאגנוזה הביו רפואית ולכוח המבנה והמשמרן שלה. כוח הפעולה המשיימת על הסובייקט ב'הסכמתו' לאימוץ עצמי חדש שמתחזק זהות חולי שלאו דווקא מדייקת את המצב הפיזיולוגי-נפשי שלו.
בדיאלוג עם 'התחלואה הנלוות' המוצאת קשר בין אילמים סלקטיביים לאוטיסטים, הנרטיבים מבטאים מודעות ריגשית-חברתית גבוהה של האינדיבידואלים השתקנים שמתגלים כאנשים שהם כלל לא "אדישים לאנשים", שיש להם עניין רב באנשים, שמעידים על עצמם כאהובים, אינדיבידואלים עם תבונה רבה שמביעים את עצמם בעזרת ניסוחים מרתקים, שיודעים לנהל תקשורת בין אישית ולהיות בנוכחות ובתשומת לב למחוות ולדקויות שעלו בשיח. הם כולם כאלה ש'יכולים' abled ואפילו over qualified. במרחבים רבים הם מצליחים ליישם את הנורמות החברתיות ומפגינים 'כישורים' סוציאליים', אך יש מרחבים וסיטואציות בהם הם ניכנסים ל'חוסר יכולת' 'לתפקד' בהתאם למודל הביו-חברותי והסטנדרטים התקשורתיים הנוקשים והתבניתיים שלו. לפיכך התובנה היא כי הדיאגנוזה לפיה אנשים שנכנסים למקטעים של שתיקות הם 'אילמים סלקטיביים' היא "דיאגנוזה קונפליקטואלית" בצידה אי דיוקים, דיאגנוזה קונפליקטואלית שמייצרת 'תחלואה נלוות' מהסוג שאנשי בריאות הנפש לא לקחו בחשבון, שגורמת נזק רב לאינדיבידואלים השתקנים.
השער השלישי באתנוגרפיה תחת הכותרת Voice self-healing - soft engagement מבקש להציג אופני 'ריפוי' אלטרנטיביים שהמרואיינים, האילמים הסלקטיביים מצאו והמציאו כשהם מבקשים לרפא מקומות בגופנפש ובעצמי שלהם שנפצעו. אופני ריפוי אלה מבקשים לשחרר את המשטור הביו-החברתי מהקול ומהמנטליטי ולתרגל "קול בחופש". ריפוי דרך תרפיה 'שקטה' שמציירת, מפסלת, כותבת, או דרך תרפיה 'שרה' כזאת "שמג'מג'מת", מנגנת, תרפיות שמאפשרות לקול שלהם לעיתים להיות ולעיתים לחדול.
|
תמונה
|
אלונה לוסקי היא אנתרופולוגית של רפואה ו'גוף', דוקטורנטית במחלקה לסוציו-אנתרו, קמפוס בר אילן. עובדת עם ילדים, מלמדת שפות ערבית ואנגלית ומנחה סדנאות לתקשורת מקרבת ורב תרבותיות. המוטיבציה והתשוקה שמניעות את מחקר הדוק' שלה הן סקרנות כלפי נפלאות הגוף החכם וכלפי השפות והטכניקות הגופניות המסתוריות הגלומות בגוף הדממתי. במחקר הדוק' מבקשת ללמוד את ההון וה'חיוניות' של שפת הסימנים והתקשורת דרכה. מקרה הבוחן - שדה החירשות בישראל כותרת באנגלית: The Capital and the Vitality of the Total Silence and Sign Language |
Sleepscapes: Rhythms, Routines, and the Dynamics of Everyday and Every-night Life | דנה זרחין
Recent research has increasingly focused on how time influences individual illness experiences and healthcare practices, highlighting the impact of both socially constructed notions of time, such as clock time and institutional schedules, as well as biological rhythms like natural bodily processes and the biological clock.
This literature emphasizes the need for a more holistic and nuanced understanding of the intersection of social and biological temporalities and their influence on health behavior and outcomes.
This sociological study responds to that call by exploring how time and temporalities shape sleep practices and sleep patterns. The study draws on semi-structured interviews with 66 employed midlife Israelis, purposefully selected to capture diverse sociodemographic backgrounds, including variations in gender, ethnicity, religion, and religiosity.
Through the lens of individual experiences, this study reveals the complex interplay among biological, social, and natural rhythms.
The research illuminates how recurring sleep patterns unfold daily/nightly, weekly, seasonally, and over the lifespan, creating what I term *sleepscapes*—unique yet shared rhythmic landscapes of sleep. The study illustrates the polyrhythmic nature of everyday and every-night life, showing how various rhythms may either clash or co-produce each other, ultimately shaping human experience, social relationships, and health.
|
תמונה
|
דנה זרחין היא מרצה בכירה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחום המחקר וההוראה המרכזי שלה הוא הסוציולוגיה של הבריאות והרפואה אבל היא מתעניינת גם בסוציולוגיה של השינה, לימודי מגדר, סוציולוגיה של הגוף, לימודי מוגבלויות ולימודי מדע וטכנולוגיה. |
Hope Technologies: The Thin Border Between Luck and Misfortune in New Fertility Medicine | לימור מעודד-דנון, מרסי ברינק
Sociological approaches to fertility see reproductive medicine as both a “hope technology” (Franklin, 1997; Inhorn, 2017) and a “technology of despair” (Inhorn et al., 2022).
Based on findings from our international sociomedical study of reproductive journeys of intersex people that focuses on three technologies: preimplantation genetic testing (PGT), uterine transplantation (UTx), and testicular sperm extraction (TESE/micro TESE), we suggest that the border between hope and despair is negotiated by intersex patients and medical staff through the mediating language of “luck.”
In a field of ambiguity, such as that of intersex diagnosis and care, reproductive technology offers people with variation of sex characteristics (VSC) validation as “proper” or “whole” men and women, rather than “unlucky” "freaks of nature," once the widely accepted interpretation of “hermaphrodites.” Fertility technologies mitigate the tremendous uncertainty intersex people face in their fertility journeys; at the same time, they introduce new risks and worries.
Our analysis of open-ended interviews conducted with intersex people and fertility specialists from Israel, Italy, Germany, Australia, and the UK about the meanings of family, gender, continuity, and the body shows that the notion of luck recurs across narratives. Interviewees invoke “luck” in multiple contexts with regards to the following sociomedical themes: timing of intersex diagnosis, relativizing kinds of illness and health, statistical chances for fertility success, material and financial access to treatments, political and legal status as an intersex person or medical professional, and family and relationship status. Interviewees also expressed feeling “lucky” that their medical diagnosis and condition allowed them to approach family planning and reproductive journeys with more consciousness and agency than those without VSC.
Given that the field of study explores the fertility technoscape in diverse cultural, legal, and political contexts, attention is given to the different social implications of the luck discourse across countries, variations, and medical processes.
|
תמונה
|
לימור מעודד דנון מרצה וחוקרת בפקולטה לרפואה ע"ש עזריאלי באוניברסיטת בר-אילן מאז 2020. תחומי ההוראה והמחקר עוסקים בסוציולוגיה רפואית, סוציולוגיה של גוף וביופוליטיקה של מין ומגדר. את עבודת הדוקטורט שכותרתה "אינטרסקסואליות" ותהליך "המינגוף": הפרדוקס של המין בגוף" סיימה ב- 2012, בהנחייתה של פרופ' ניצה ינאי, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחקר זה התפרסם בספר "איזה מין גוף" בהוצאת רסלינג. את מחקריה במהלך הפוסט דוקטורט ביצעה במסגרת התכנית- "עמיתי מרטין בובר במדעי הרוח והחברה" של האוניברסיטה העברית, בין השנים 2015-2019. מחקרים אלו בחנו את ההבדלים בגישה הטיפולית, ההורית והסוציו-פוליטית כלפי אינטרסקסואליות בגרמניה וישראל. בתקופה זו גם יצרה שיתופי פעולה מחקריים מגוונים עם קולגות מגרמניה ובמקומות רבים בעולם שממשיכים להתרחב גם בימים אלו. למשל, הפרוייקט "InterCare and "awareness שזכה במלגה במסגרת "קרן עתיד גרמניה-ישראל" שמטרתו הייתה לחבר בין עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים מגרמניה וישראל על מנת ליצור פרוייקטים משותפים להעלאת המודעות כלפי אינטרסקסואליות ולהטיב את הגישה הטיפולית כלפי אינטרסקסואלים ומשפחותיהם. פרוייקט שגם זכה בפרס שמעון פרס. |
|
תמונה
|
ד״ר מרסי ברינק, אוניברסיטת בר אילן |
'מחלה של בריאים': כאב כרוני, זהות וגבולות סימבוליים | רויטל וייל גוטשלק
כאב הוא חוויה מורכבת, פיזית ונפשית, המקפלת בתוכה משמעויות עוצמתיות עבור היחיד והחברה. בניגוד לכאב אקוטי הנתפס חברתית כתופעה לגיטימית, הכאב הכרוני חורג מגבולות ההבנה הביו-רפואית הקלאסית, ונתפס כקטגוריה תרבותית מסומנת ובלתי מוסדרת. ככזה, כאב כרוני מטשטש את הגבול בין ה'בריא' ל'חולה', מציף סוגיות עמוקות של זהות וכרוך בשאלות חברתיות רחבות. בהרצאה אציג מחקר העוסק בשאלת הכאב הכרוני כדפוס תרבותי וכהיבט של שיח זהות. ספציפית, המחקר מנתח את הדיבור-על-כאב של נשים החולות במיגרנה כרונית, באופן המבנה את הכאב בחיי היומיום שלהן כחלק מזהותן, ומעניק להן משמעות ולגיטימציה כנשים המערערות על הגדרות מקובלות של בריאות וחולי.
בהמשך לגישת האינטראקציה הסימבולית ותפיסת הרגש כהבניה חברתית, רגשות נתפסים כפרקטיקות פסיכו-פיזיות נלמדות, המתפקדות ככלי לשיפוטים מוסריים וכערוץ מרכזי להבניית זהויות אישיות וקבוצתיות. המחקר התבסס על ראיונות עומק פתוחים עם נשים הסובלות ממיגרנה כרונית בגילים שונים ומרקע שונה, וניתוח הממצאים נשען על טכניקות שיחתיות ונרטיביות השאובות ממחקר השיחה.
מניתוח השיחות עולה שהנשים מייחסות לכאב הכרוני ערך רב כמשאב בהבניית הזהות שלהן, ושדיבורי הכאב הם מכשיר עוצמתי עבורן בעבודת זהות מורכבת, הנעה בין אימוץ לדחייה של תפקיד 'האדם החולה'. המחקר מצביע על קיומו של רפרטואר משותף ברור של 'זהות חולת המיגרנה הכרונית' – זאת על אף שאין קבוצה מובחנת הדוחפת לייצורו והתמסדותו. בעדשה רחבה יותר, המחקר מראה כי חרף חוסר התאמתו, המודל הרפואי מאפיין את ההבניה החברתית של המיגרנה הכרונית, המופנמת גם בקרב הסובלות ממנה. מדברי הנשים עולה עמימות סביב מיקומה החברתי-תרבותי של המיגרנה והנשים מדווחות על התמודדות עם דה-לגיטימציה של העצמי ושל חווית הכאב.
|
תמונה
|
רויטל וייל גוטשלק, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, כותבת את מחקרה בהנחיית פרופ' רקפת סלע-שפי. רויטל מתעניינת בתפר שבין דפוסי רגש, שפה וחברה, תוך מיקוד ברגשות כמנגנון תרבותי וכערוץ להבניית זהויות. עבודת התזה שלה, המנתחת כאב כרוני ככשירות תרבותית, זכתה בפרס מחקר ע"ש ורה ויצמן בנושא נשים ורפואה לשנת תשפ"ד. |