יו"ר: דניאל מונטרסקו
הגבול הוא מרחב של אפשרויות: הוא מגדר, מגדיר ומגביל אך גם פותח פתח לחריגה, חצייה, עבירה, פריצה, התפראות והתפרעות. האובססיה המודרנית לניהול הרמטי של גבולות עומדת בלב הפרויקט המדיני. "המדינה המודרנית", כותב זיגמונט באומן, "זקוקה לכאוס ולו רק כדי ליצור סדר". הגבוליות מתגלמת על הספקטרום בין קווי הפרדה מתוחמים היטב לבין מרחבי התפשטות פרומים המאפיינים את הספר ההתיישבותי.
מושב זה מבקש לקדם את הדיון בעבודת הגבול בגישה יחסותית (relational) התופסת את יחסי הגומלין בין אוכל, יין, סביבה וצריכה כתהליכים מתמשכים שלא ניתן להבינם כזיקה סטטית בין מהויות או מבנים קבועים. הגבול בתפיסה זו הוא מרחב של תיווך המייצר יחסים דיאלקטיים בין צורה ותוכן, כוונה ותוצאה. בעקבות זימל אנו מראים כי "הגבול איננו עובדה מרחבית בעלת השלכות סוציולוגיות, אלא עובדה סוציולוגית המכוננת עצמה מרחבית".
החקלאות והשדה הקולינרי רוויים בהבחנות בין גבולות לאומיים, אזוריים, אתניים ומעמדיים. בעולם היין, מושגים כגון טרואר (terroir) אף מקנים לגבולות החלקה מעמד יחידני המתבטא בטעם מובחן. באזורי ספר, חקלאות הינה כלי פוליטי להתפשטות טריטוריאלית, ניהול אוכלוסין, השתלטות על משאבי טבע והתמודדות עם אתגרים סביבתיים. במובן זה החקלאות באזורי גבול כרוכה באלימות מדינתית וסימון ריבונות. מאידך מעגלי הייצור החקלאי והצריכה והקולינרית מהווים מרחב סוציו-אקולוגי שבו היחסים בין שחקנים אנושיים ולא-אנושיים מהווים אזור מגע החותר תחת עקרון ההפרדה והטיהור.
המאמרים במושב כפול זה עוסקים במגוון היחסים בין סביבה, חברה וצריכה. הדיון יקשור בין סוגיות מן העולם החקלאי (כלכלה פוליטית וטריטוריאלית של מרעה בקר בגולן, משטור של מזיקים בחקלאות תמרים, הקשר בין תעשיית היין לאימפריאליזם וקולוניאליזם), לבין מגמות בשדה הקולינרי (גלגולי השיח על "הבלדי", ייצוגים של אוכל פלסטיני, אותנטיות ונוסטלגיה, פרויקטים של בינוי אומה, וייצוגים לאומיים "חסרי גבולות").
|
תמונה
|
פרופ' דניאל מונטרסקו הוא ראש המכון לחקר יפו במכללה האקדמית ת"א-יפו, אנתרופולוג עירוני וחוקר תרבויות אוכל ויין. בנוסף למחקרו על "ערים מעורבות" בישראל, עבודתו הנוכחית עוסקת בתנועת התחייה היהודית בערי מרכז אירופה (בודפשט, ברלין וקרקוב), במשבר הפליטים האירופי וביחסי אדם-חיה בעיר. הוא בעל דוקטורט מאוניברסיטת שיקגו וחוקר ראשי בפרויקט "ערים אבודות" במימון קרן גרדה הנקל. |
מגיבה: אדריאנה קמפ
|
תמונה
|
|
אוכל וגבולות המותר: בלעדיות לאומית, פלורליזם ממושטר ואזוריות מותרת בזירה הקולינרית בסינגפור וביוון | ניר אביאלי
תשומת לב אקדמית רבה הוענקה בשנים האחרונות לאוכל לאומי, למטבחים אזוריים ואתניים, וליחסים המורכבים בניהם, בעולם ובישראל. במאמר זה אני מבקש לדון בשני מרחבי אוכל בהם הלאומי דורש אקסקלוסיביות ומונע באמצעים שונים מופעים קולינריים אשר עשויים לערער על הנרטיב הלאומי.
סינגפור ויוון הן מדינות לאום צעירות יחסית אשר מתהדרות שתיהן בזירות קולינריות ייחודיות ואטרקטיביות: המטבח הסינגפורי מציע מנות סיניות ממחוזות שונים, מאכלים מלאיים והודיים, מטבח "פראנקאן" (סינו-מלאי מקומי) וכן מגוון מ"המטבח הבין לאומי"; יוון היא נושאת הדגל של הדיאטה הים תיכונית ומציעה את מה שכינינו במקום אחר "המטבח של זורבה": אוכל פשוט, טרי ובריא.
מחקר אתנוגרפי מתמשך שנערך בשתי המדינות מצביע על תהליכים קולינריים נוספים: בסינגפור מוסדות המדינה מנרמלים באמצעים פורמליים את המרחב הקולינרי הציבורי ומגדירים את המותר. כך, המגוון הקולינרי מסווה בפועל יחסים אתניים ומאבקי כוח מורכבים תוך כדי מחיקה/דריסה של ממד הטעם והדגשת הנראות; ואילו ביוון הדגש על הדיאטה הים תיכונית מגדיר לא רק את המטבח הלאומי אלא גם אילו מטבחים אזוריים יקבלו ביטוי בזירה הקולינרית ואילו יידחקו אל המרחבים הביתיים – אם בכלל.
אני מציע שני מושגים: "פלורליזם ממושטר" ו"אזוריות מותרת", בכדי להסביר את האסטרטגיות שנוקטת כל אחת ממדינות הלאום בכדי למשטר, לצמצם ואף להעלים "אוכל גבולי", אשר עלול לערער על גבולות הלאום והקונצנזוס המוכתב.
|
תמונה
|
פרופסור ניר אביאלי, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. |
לאכול בלי גבול | דפנה הירש
מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ישראלים החלו לנהור לשטחי ירושלים המזרחית, הגדה המערבית ורצועת עזה בחיפוש אחר אקזוטיקה מקומית, חוויות קולינריות ומוצרי צריכה זולים. שבועיים לאחר תום המלחמה, ציין עמוס קינן שכאשר הגיע לבית לחם ראה את "כל רחוב דיזינגוף" אוכל שם חומוס עם חמוצים.
בעיתונות הישראלית התפרסמו דיווחים שונים על סיורים תיירותיים בשטחים, שכללו תיאורים של אכילה במסעדות מקומיות, וטורי ביקורת המסעדות כללו מדי פעם המלצות על מסעדות פלסטיניות שרק יודעי ח"ן מכירים. אמנם האוכל הפלסטיני לא היה בלתי מוכר לישראלים; המטבח הערבי הפך פופולרי כבר בשנות החמישים, ומסוף העשור מאכלים שונים אף נוכסו ליצירת רפרטואר "ישראלי" ויוצרו באופן תעשייתי. ואולם דומה שהיחס כלפי המסעדות הפלסטיניות בשטחים, והאוכל שנאכל בהן, היה אחר.
בהרצאה אנתח ייצוגים של מסעדות בשטחים הכבושים והאכילה בהן, שהתפרסמו בעתונות היומית בשנים שלאחר המלחמה. בהתבסס על מחקרים העוסקים בהיבטים האפקטיביים והמנמוניים של האוכל – האכילה כחוויה המערבת את כלל החושים ומחוללת היפעלות וזיכרון – אראה כיצד מסעדות אלה תפקדו כמעיין "מכונת זמן", אשר שיגרה את הסועדים אל העבר הרחוק, המקראי, כמו גם אל העבר הקרוב של פלשתינה שלפני החלוקה. המסעדות, והאוכל שהוגש בהן, נתפסו כמגלמים זיקה אותנטית אל המרחב המקומי שישראל של אחרי 1948 רק הלכה והתרחקה ממנה.
|
תמונה
|
דפנה הירש היא מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת בהאוניברסיטה הפתוחה. מחקריה עוסקים בתרבות חיי היומיום בפלשתינה המנדטורית ובישראל, בדגש על גוף, מגדר, אתניות ואוכל. היא המחברת של הספרים "'באנו הנה להביא את המערב': הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט" (הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2014) ו-The Israeli Career of Hummus: Colonial Appropriation, Authenticity and Distinction (Indiana UP, Forthcoming) והעורכת של "מפגשים: היסטוריה ואנתרופולוגיה של המרחב הישראלי-פלסטיני" ושל Entangled Histories in Palestine/Israel: Historical and Anthropological Perspectives (London: Routledge, 2024). |
בלדי שיק: הביוגרפיה הפוליטית של הבלדי בישראל/פלסטין | אריאל הנדל
בתוך הסצנה הקולינרית התוססת בישראל ובפלסטין, "בלדי" מתגלה כמונח פוליסמי ובלתי ניתן לתרגום, הנטוע עמוק בשפה הערבית ובקונטקסט המקומי. המושג, הנגזר מהמילה הערבית ״בלד״ (بلد), מייצג מגוון רב של משמעויות ונקשר למושגים של זהות קהילתית ואותנטיות מקומית.
כסמן הקשור לתנועה בין מודרניות למסורתיות, בין ילידיות וטבעיות לקדמה ותרבותיות, בין כלכלה שיתופית ואוטרקית לכלכלת שוק קפיטליסטית, בין הכפר לעיר ובין מרכז לפריפריה – אין זה מפתיע כי בלדי הוא מושג מורכב ופוליטי, בוודאי בקונטקסט הישראלי-פלסטיני. עם זאת, הגבולות המרחביים והטמפורליים של האותנטיות הבלדית הם תמיד נזילים ולא פעם גם מאתגרים גבולות גיאופוליטיים נתונים מראש
. הרצאתנו תתחקה אחר החיים החברתיים של הבלדי במרחב המקומי. נשאל על אודות זיקתו לתהליכי המודרניזציה, הקולוניזציה ופיתוח הזהות הלאומית-פלסטינית, וכן על הקשר שבין התפשטות המושג לתהליכים של אימוץ, ניכוס וילידיות-נרכשת מצד האוכלוסייה המתיישבת. באמצעות ניתוח סוציו-היסטורי, עבודת שטח אתנוגרפית מרובת אתרים (כולל תצפיות משתתפים בחוות ובמסעדות בכפרים הפלסטיניים אל-וואלאג'ה ובתיר, וכן בבית ג'אלה בגדה המערבית ובכפר עין ראפה בישראל), וכן ראיונות עומק עם שפים ישראלים, חקלאים פלסטינים, פעילי סביבה, יזמים ואנשי שימור, אנו מתחקים אחר הרגעים המרכזיים באבולוציה של הבלדי.
תוך שהוא נע קדימה ואחורה, בין שיחים פלסטינים ויהודים-ישראלים, הבלדי חושף את המורכבות של זהות קולינרית, התנגדות תרבותית ונרטיבים מרחביים שנויים במחלוקת. מבחינה תיאורטית, ההרצאה מבקשת לתרום לדיון בקטגוריות קולינריות בלתי ניתנות לתרגום בהקשר של כלכלת שוק גלובלית, קולוניאליזם מתמשך, אלימות פוליטית והמאבק על מרחב וזהות.
|
ד"ר אריאל הנדל הוא חוקר רב-תחומי, מרצה בבצלאל, מלמד באוניברסיטת בן גוריון ועורך שותף של מפתח-مفتاح: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית. פרסם מחקרים רבים בנושאים של מרחב, פוליטיקה, כוח ואלימות בכתבי עת ובספרים בארץ ובחו"ל. |
תמונה
|