יו"ר: סלביה פוגל ביזאוי
מושב זה מבקש לבחון את מעמדו של הפרט במוסד המשפחה בישראל לאור תהליכי האינדיבידואליזציה המובחנת שהתחרשו בחברה, בעשורים האחרונים. המושב מעיר בזרקור חדש סוגיות משפחתיות מגוונות בהקשר של שינוי חברתי. בין היתר, הוא מראה כיצד האוטונומיה של הנשים מוגבלת לאור שעתוקן של תפיסות מגדריות מובנות בתחום המשפחה, גם בחברה מהפכנית כמו הקיבוץ הקלאסי וגם בקרב נשים מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות בישראל, כשהן עולות בסולם ההשכלה הגבוהה ומצטרפות לשוק עבודה ממוגדר, המאופיין בריבוד אתנו-דתי ולאומי.
מושב זה גם מאפשר לנו להעלות תובנות חדשות ביחס למקומם של הורים ביולוגים, הורים מאמצים וילד מאומץ, בהקשר של אימוץ סגור מול אמוץ פתוח, וביחס למרחב האוטונומי של כל השחקנים המרכזים במשולש האימוץ. לבסוף, המושב פותח צוהר ביחס לדפוסים משפחתיים שהתפתחו בישראל בקרב מהגרי עבודה מהפיליפינים, תוך ציון האוטונומיה השברירית שמאפיינת את אותם הדפוסים.
|
תמונה
|
פרופ' סלביה פוגל – ביזאוי היא סוציולוגית פוליטית. היא פרופסורית (פרופסור מלא) ומלמדת במכללה האקדמית לישראל ברמת גן. הדוקטורט שלה עסק בתנועות נשים בקהילה היהודית בא"י-פלשתינה, לפני קום המדינה, אותו היא עשתה בפריז בבית הספר הגבוה למדעי החברה ובאוניברסיטת פריז -ננטר. תחומי המחקר שלה הם: מגדר, אזרחות וזכויות האדם; משפחה והקיבוץ. בנושאים אלה היא פרסמה ספרים ומאמרים רבים. |
מבית קיבוצי לקבוצה של בתים: שינוי תפיסת המשפחה והבית בקיבוץ, בשנות הששים והשבעים של המאה העשרים | עידית שכנאי רן
מערכת היחסים הייחודית שהתפתחה בקיבוץ בין תפיסת המשפחה לתפיסת הבית מלמדת על הקשר שבין סדר חברתי לסדר מרחבי, ועל הדינמיקה של שינוי הסדר. בעשורים הראשונים לייסוד הקיבוצים הקולקטיב היווה עבור חברי וחברות הקיבוץ סוג של משפחה מורחבת, והקיבוץ כולו שימש עבורם מעין "בית" קולקטיבי, מפוצל במרחב.
מאמר זה מייצר משוואה המציבה את הכפילות בתפיסת המשפחה – הגרעינית והמורחבת, אל מול כפילות בתפיסת הבית – האישי והקיבוצי. הוא בוחן את תהליכי השינוי שהתרחשו בקיבוצים במהלך השנים דרך שינוי האיזון בין האיברים השונים במשוואה, ושואל איזה סוג של תחושת ביתיות ושייכות התפתחה בסיטואציה המרחבית-חברתית הייחודית הזו. הדיון מתמקד באופן שבו יחסי המגדר התעצבו במסגרת הכפולה של הבית והמשפחה בקיבוץ, ובהשלכותיה של החלוקה המרחבית-מגדרית שנוצרה בבית הקיבוצי על המאבק לשינוי הסדר.
המאמר מבוסס על מחקר שבחן את תהליכי השינוי של המרחב הקיבוצי בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. זהו מחקר בינתחומי המשלב כלים של הדיסציפלינה האדריכלית עם כלים מתחומי מדעי החברה, בפרט לימודי התרבות, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. ממצאי המחקר מלמדים כי אף שה"בית הקיבוצי" שאף לכאורה לחתור תחת המודל הטיפוסי של הבית הפרטי העירוני המודרני, שיועד למשפחה הגרעינית, נוצרו בו בסופו של דבר דפוסים דומים.
בין השאר התפתחה בקיבוץ חלוקה מרחבית היררכית דומה לזו של הבית הפרטי, לפיה הנשים שהו את עיקר זמנן באזורים הממוקמים בלב ה"בית", בחללים סגורים, מפוקחים ומוגנים, ואילו האזורים שבהם שהו הגברים נפרשו לאורך הגבולות, בחלל הפתוח, מאפשרים קשר עם העולם שבחוץ. החלוקה המרחבית שנוצרה לא רק שיקפה את אי השוויון המגדרי, אלא אף העמיקה ושעתקה אותו. היא תרמה להיווצרותה של חווית מרחב שונה בין נשים וגברים, והיתה בין הגורמים שהובילו בסופו של דבר את נשות הקיבוץ למאבק על סיום הלינה המשותפת, במטרה להשיג אוטונומיה וסמכות שחסרו להן בבית הקיבוצי הגדול על ידי חיזוק הקשר שלהן לבית הפרטי ולמשפחה.
|
תמונה
|
ד"ר עידית שכנאי רן - אדריכלית, חוקרת תרבות, מרצה לארכיטקטורה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב ואוצרת במוזיאון העמק לתולדות ההתיישבות בעמק יזרעאל. עוסקת במחקריה בקשר שבין חברה ומרחב, תוך התמקדות בתהליכי השינוי שחלו בקיבוצים לאורך השנים. ספרה הנה ימים באים - מרחב ואדריכלות בקיבוץ רגע לפני המשבר, המבוסס על מחקר הדוקטורט, יצא לאחרונה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר סוקר את השינויים האידיאולוגיים שחלו בחברה הקיבוצית, באמצעות בחינת התהליכים המרחביים שהתרחשו בה, ערב פרוץ משבר הקיבוצים של שנות השמונים. כיום עוסקת בין השאר בתהליכי חשיבה מחדש על המרחב הקיבוצי העכשווי. |
עבודה, משפחה ומה שביניהן: מבט על נשים מוסלמיות, דרוזיות ונוצריות בישראל | עולא אבו-חסן נבואני
במחקר זה אני מפנה את הזרקור אל עבודת נשים ואל מוסד המשפחה בקרב הערבים אזרחי מדינת ישראל ומשווה השוואות מגדריות, דוריות ואתנו-דתיות בין מוסלמים, לדרוזים ולנוצרים. כך אני מבקשת לבחון את הדרך שבה הושפעו קהילות אלה מהתפתחויות גלובליות, שהובילו לגישות מגוונות ביחס ליציאת נשים לעבודה בשכר וגם לתהליכי אינדיווידואליזציה ולשינויים בדפוסי המשפחה וביחסי מגדר.
לשם כך אני מתבססת על התאוריה של ברכאת הגורסת כי לצד הדומיננטיות של דפוסי משפחה מסורתיים המייצגים מגמות שימור, קיימים בחברה הערבית בישראל גם דפוסים המערערים על דומיננטיות זו ומייצגים מגמות שינוי. אולם ברכאת, כמו חוקרים רבים בתחום, לא התייחס לנושא באופן אמפירי. הוא אף לא בחן הבדלים הנוגעים למגוון האתני-דתי באוכלוסייה הערבית. ללא דיון בסוגיות אלה קשה להעריך את מגמות השימור והשינוי המתקיימות בה בו-זמנית.
תוצאות המחקר, המבוססות על סקרי עמדות של הלמ"ס (2019), מראות כי יציאת הנשים לעבודה לרוב מתקבלת היום בחברה הערבית, כל עוד אינה מערערת את יסודות הפטריארכיה. עוד גיליתי כי בנושא מוסד המשפחה רב הדמיון בין הקבוצות על השוני ביניהן, אם כי בכל קבוצה אתנו-דתית בולטים ההבדלים המגדריים, והנשים תומכות בתהליכים שוויוניים יותר מהגברים. גם הדורות הצעירים תומכים בשינוי, כל עוד הוא מתרחש במסגרת הנישואים.
מסקנתי היא שבכל אחת מהקבוצות האתנו-דתיות מתקיימות עמדות שוויוניות במידה כלשהי בנוגע לקידום נשים בשוק העבודה. זאת בשל גילוי נכונות בקרב המוסלמים, הדרוזים והנוצרים לקדם את השוויון, כל עוד הוא מתקיים בתוך מוסד הנישואים. הדבר מצביע על כך שהקרקע בשלה למדיניות פיתוח שוויונית שתחזק את הנגישות של נשים ערביות למשרות איכותיות בקרבת מקומות המגורים שלהן ותגדיל בכך את השוויון בין נשים לגברים בכל שלוש הקבוצות.
|
תמונה
|
ד"ר עולא אבו-חסן נבואני סיימה את הדוקטורט שלה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. מחקרה בחן את ההבדלים בין נשים ערביות לבין נשים יהודיות בנושא עבודה – משפחה. היא הייתה פוסט-דוקטורנטית בבית הספר למנהל עסקים, באוניברסיטת סאות'המפטון, אנגליה. תחומי המחקר שלה הם: עבודה מהבית, השתתפות גברים בעבודות הבית והטיפול בילדים וקריירות ברות קיימא. היא מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל. |
אימוץ עם קשר בישראל: תפיסות על תהליכי גיבוש זהות ותחושות שייכות | יואה שורק, פידא ניג'ם-אכתילאת
בשנים האחרונות ישנה מגמת עלייה באישור מקרים של אימוץ עם קשר בישראל, כלומר של אימוץ שבו מתקיימים מפגשים מפוקחים בין המאומץ לבין בני משפחתו הביולוגית. בעקבות זאת, משרד הרווחה והביטחון החברתי הזמין ממכון .מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל מחקר אורך על המקרים החלוציים של אימוץ עם קשר בישראל
מטרת העל של המחקר הייתה לספק מידע שיסייע בגיבוש המדיניות ודרכי העבודה במודל זה של אימוץ. מחקר האורך כלל שני מחקרים בנוגע לאותם מקרים שכללו 11 מאומצים שנולדו ל-8 משפחות ביולוגיות ואומצו על ידי 10 משפחות מאמצות.
המחקר הראשון נערך בשנים 2011-2010 והוא כלל 40 ראיונות עומק חצי מובנים עם משולש צלעות האימוץ ועם עו"סיות לחוק האימוץ שליוו את המקרים, והמחקר השני נערך בשנת 2020 וכלל 31 ראיונות עומק חצי מובנים. מטרת המחקר המוצג במאמר זה היא לבחון את תפיסותיהם של מאומצים, הורים מאמצים והורים ביולוגיים בנוגע להשפעת המודל אימוץ עם קשר לאורך זמן על תהליכי גיבוש זהות עצמית באימוץ, על עיצוב תחושת השייכות שלהם למשפחה המאמצת ועל זיקתם אל המשפחה הביולוגית לאורך זמן.
מחקר זה הוא חדשני מכיוון שמרבית המחקרים שהתמקדו בבחינת הזהות העצמית באימוץ ותחושות השייכות של מאומצים אל משפחתם בחנו זאת ללא קשר למודל האימוץ. הראיונות נותחו בגישת הניתוח התמטית האיכותנית בשלושה רבדים: ניתוח כל ריאיון בנפרד ואז של כל מקרה לגופו; ניתוח רוחבי של המקרים; ובחינה של התפיסות המשתנות של המרואיינים לאורך זמן. מדברי המרואיינים עלו שלוש תמות עיקריות.
שתי התמות הראשונות שלובות זו בזו, ולפיהן המודל עשוי לקדם תהליכים של גיבוש זהות עצמית ועיצוב תחושת שייכות, ובה בעת הוא יכול גם להכביד על תהליכים אלה, במיוחד בנקודות זמן מסוימות. לפי התמה השלישית, הגישה של ההורים הביולוגיים, של ההורים המאמצים ושל המאומצים למודל זה והשילוב בין שלוש הצלעות של משולש האימוץ, עשויים להשפיע על תהליכי עיצוב זהות ותחושת שייכות. בפרק הדיון מובאות תובנות והמלצות לדרכי עבודה מיטביות בנוגע לליווי של שלוש צלעות משולש האימוץ ולהתמודדות עם האתגרים במודל זה לאורך זמן.
|
ד"ר יואה שורק בעלת תואר שני בחינוך ודוקטורט בעבודה סוציאלית מן האוניברסיטה העברית בנושא הערכותיהם של ילדים להורים גרושים את איכות חייהם. חוקרת בכירה וראש צוות ילדים, נוער וצעירים, במכון מאיירס- ג'וינט-ברוקדייל, ומרצה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. תחומי המחקר העיקריים שלה הם המדיניות ומערכת השירותים לילדים ונוער בסיכון ומדיניות הטיפול במשפחות במשבר ובמשפחות שאינן בדגם המשפחה המסורתי. |
תמונה
|
|
תמונה
|
פידא ניג׳ם-אכליתאת, חוקרת עמיתה בכירה בצוות ילדים, נוער וצעירים, מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, המכון למחקר חברתי יישומי המוביל בישראל. תחומי המחקר העיקריים שלה הם: ילדים בגיל הרך, הערכה של שירותים להורים ולילדים, מדיניות ושירותים בנושא של הוצאת ילדים מן הבית, רגישות תרבותית בכלל ובחברה הערבית בפרט. לפידא תואר ראשון במדע המדינה ובפילוסופיה מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בחינוך: טכנולוגיות ומערכות למידה מן האוניברסיטה הפתוחה. |
'איזה משפחה בניתי בארץ הקודש': דפוסים משפחתיים שהתפתחו בישראל בקרב מהגרי עבודה מהפיליפינים | דבי בביס, בתיה זיבצנר
מהגרי העבודה בעולם ובמיוחד בישראל, הפכו לתופעה נפוצה בעשורים האחרונים. בישראל, כמו במדינות אחרות, הציפייה היא ששהותם בארץ תהייה זמנית בלבד. כדי להבטיח את אי ההשתקעות, המדיניות אוסרת, בין היתר, על קיום של מערכת זוגית בין מהגרי עבודה בישראל.
למרות האיסור, נוצרים זוגות ומשפחות בקרבתם. היווצרותן של משפחות במדינות היעד, לעומת משפחות טרנסלאומיות, זכו לתשומת לב מחקרית מועטה. המחקר הנוכחי מתמקד במשפחות אנדוגמיות שנוצרו בישראל בקרב הקהילה הפיליפינית. מטרת המחקר היא להציע מיפוי ראשוני של הדפוסים הייחודים של המשפחות שנוצרו. הגישה המחקרית משלבת שיטות איכותניות וכמותניות.
הנתונים האיכותניים נאספו באמצעות אתנוגרפיה מסורתית ואתנוגרפיה דיגיטלית בקהילה הפיליפינית בין השנים 2013 ו- 2022. הנתונים הכמותניים נאספו באמצעות סקר דיגיטלי (818 משתתפים). ממצאי המחקר מצביעים על שתי קטגוריות עיקריות של דפוסים משפחתיים שהם תוצר ישיר של חוקי הגירת העבודה בישראל, אשר אינם בהכרח משכפלים דגמים נורמטיביים מקובלים של משפחה.
הקטגוריה הראשונה כוללת משפחות בהן כל בני המשפחה מתגוררים בישראל והדפוסים נקבעים על ידי המעמד של כל אחד מבני המשפחה: מעמד חוקי (עם אישור עבודה), מעמד לא חוקי או תושב קבע. הקטגוריה השניה כוללת משפחות בהן חלק מבני המשפחה חזרו לפיליפינים, והדפוסים נקבעים על בסיס מי מבני משפחה עזב את ישראל והנסיבות לכך: חזרה של בת הזוג, של התינוק, של התינוק והאם, או גירוש האב. זוגות ומשפחות אלו מאתגרים חוקים ותקנות של מדינת ישראל שמתייחסים למהגרי העבודה כאל 'עובדים בלבד'. הדפוסים המשפחתיים שמופו במאמר הנוכחי הם תוצר של מפגש בין צרכיים אנושיים לבין מדיניות שאיננה לוקחת בחשבון את ההשלכות על חיי הפרט מעבר לתפקידו כעובד המועסק תחת תנאים מגבילים.
|
תמונה
|
ד"ר דבי בביס חוקרת את תחומי ההגירה, הקהילות האתניות והארגונים ההתנדבותיים. בשנים האחרונות, מחקריה מתמקדים בהיבטים שונים של קהילת מהגרי העבודה מהפיליפינים בישראל. ד"ר בביס משמשת כראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל וכעמיתת מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. |
|
תמונה
|
ד"ר בתיה זיבצנר היא עמיתת מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. מחקריה עוסקים בדת, בתהליכי חזרה בתשובה בישראל ובאמריקה הלטינית. |