פרופ' אמיר גולדשטיין נשא דברים ואמר כי שיקום הגליל ובנייתו לאחר המלחמה יהיה מעשה של שותפות אזורית
לראשונה מזה 90 שנה לא קיימה מדינת ישראל את הטקס הממלכתי לציון י"א באדר. במקום זאת קהילת כפר גלעדי ולובי 1701 קיימו טקס חלופי, במסגרתו נשא דברים ההיסטוריון פרופ' אמיר גולדשטיין מהמכללה האקדמית תל-חי".
דבריו של פרופ' גולדשטיין: "חברות וחברים יקרים שנמצאים כאן ועכשיו ברחבת האריה השואג, תושבות ותושבי הגליל המפוזרים ברחבי הארץ, אזרחיות ואזרחי ישראל שנמצאים איתנו היום בליבם ובתודעתם. הטקס השנתי הזה הוא הזדמנות לא רק להזכיר את שארע כאן סמוך לנו, לפני 104 שנים, אלא לדרוש מחדש את פרשת תל-חי, לספר את הסיפור שמחבר בין העבר להווה וצופה פני עתיד. סיפור תל חי מורכב מרבדים רבים. במה נכון להתמקד השנה, בטקס הזה שמתקיים בזכות היוזמה היפה של קהילת כפר גלעדי, לובי 1701, ועמותת נאמני תל חי?
אפשר היה לדבר על דמותו המופלאה של טרומפלדור ואני מתכוון לאישיות המרשימה שהיה בחייו, לאו דווקא במותו, של צעיר יהודי שגדל ברוסיה והקים בין היתר את תנועת החלוץ כדי לקדם את בניית חברת המופת בבית הלאומי היהודי שייבנה כאן בארץ. אפשר היה לדבר על שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, שתי הנשים שנפלו כאן, לצד טרומפלדור ושאר הגברים. אלה נושאים בעלי ערך. אבל אני מבקש השנה להדגיש צד שלא זכה למקום מספק בסיפור של תל-חי, לדבר על העזיבה ועל השיבה, כי הרי ב-1 במרץ 1920 הגליל העליון הצפון-מזרחי למעשה ניטש ומאז ולמשך שבעה חודשים היה האזור שומם מהתיישבות יהודית. אני מבקש להרחיב קצת על השלב הזה שלפתע מקבל השנה משמעות מחודשת.
כבר בימים הראשונים לאחר י"א באדר, כמה מהחלוצים ביטאו את רצונם למהר ולשוב ליישובים שעזבו. נציגי המוסדות הציונים ציננו את היוזמה, מחשש לשלומם. העימות הצבאי באזור הזה נמשך אבל בסוף מאי 1920, הצליחו הכוחות הצרפתים לממש את עדיפותם מול הערבים ולהשתלט מחדש על המרחב של מטולה ומרג'-עיון. נציגיהם הזמינו את תושבי היישובים היהודים הנטושים לחזור לבתיהם ואף הבטיחו פיצוי כספי על הנזקים שנגרמו לרכוש ולשדות.
בשלב הזה כשהגיע אחד מראשי המוסדות הציונים למטולה, הוא מצא במושבה קולונל ועמו מאות חיילים אך גם גילה שכל החלונות והדלתות נעקרו ורבים מגגות הרעפים נהרסו. נדרשו כמה שבועות נוספים, עד שהמלחמה בלבנון ובסוריה הוכרעה והמצב הביטחוני בדרום לבנון וברחבי הגליל התייצב.
זמן קצר לאחר מכן, באוגוסט 1920, כמה מחברי ארגון 'השומר' ערכו סיור באזור. גד אביגדורוב, אחד הסיירים סיפר על הגעתם לכפר גלעדי ותל-חי: 'שם מצאנו הכל הרוס'. אני מבקש לצטט כמה משפטים מהקריאה שפרסם בקריאה לחלוצים ולמוסדות:
'העיקר שמוכרחים לגשת לעבודה רצינית מאוד. קומו חברים לבנות גליל עליון [...] לשוב ולבנות מחדש במרץ רב. אל תעכבו את צעדינו. לגליל העליון הגיע הזמן ובא הרגע. אל תתרשלו בזה. עליכם האחריות כי מפסידים אנו שנה שלמה אם לא נעלה עכשיו'.
ראשי הארגונים השונים החלו לתכנן את השיבה. הם התלבטו מי יהיו האנשים שיעלו צפונה ומה יהיה מספרם, ותהו כיצד לגייס תקציב וכמות מספקת של נשק עבורם. לבסוף, לאחר שבעה חודשים של פליטות, בחג הסוכות, 5 באוקטובר 1920, שיירה ראשונה יצאה צפונה ובה עשרים איש, שש עגלות וארבעה רוכבים. השבים עברו בדרכם בטבריה וקנו על חשבון כספי הפיצויים שהעבירו הצרפתים, כלי בישול, מצרכי מזון וזרעים וכשחלפו בקרבת ביצות החולה רכשו כמה מחצלות גומא.
ב-7 באוקטובר – זה היה התאריך - השתכנו השבים בתל-חי, לנו באוהל ולמוחרת החלו לשקם את בכפר גלעדי את הבית שגג הרעפים שלו קרס.
תוך זמן קצר פיעמו ניצני חיים חדשים בחורבות כפר גלעדי ותל-חי ובהמשך החודש חזרו כשלושים איכרים למטולה. הם החלו בשיקום מהיר של בתי המושבה באמצעות חומרי הבניין שהובאו מביירות. אחד המבקרים שבא לעקוב מקרוב אחר המתרחש, דיווח לעיתונות העברית כי 'שיבת החיים לקדמותם ניכרת כבר בכל פינה. ילדים וילדות משמיעים כבר קול שחוק ברחובות'. הוא הוסיף שתושבי מטולה דורשים למהר ולפתוח את בית הספר המקומי. המקורות מלמדים שלאחר החזרה לא בעיות הביטחון הן שהטרידו את המתיישבים אלא המחסור בכספים לביסוס היישובים ולחידוש החיים והעבודה בגליל. כך החל פרק חדש של חיים בגליל, פרק של בנייה והתחדשות.
השנה אנחנו שואבים מהפרק הזה של סיפור תל-חי את השראתנו. הדבקות בחבל הארץ הזה, על אף האתגרים הרבים שפקדו את החיים כאן, המשאבים הנפשיים שגייסו מי שחזרו ובנו את היישובים המעטים שבעה חודשים לאחר תקרית האש בתל-חי נמצאים כעת לנגד עיננו.
אני פונה מכאן לתושבי הגליל העליון, קריית שמונה, יישובי הגדר ואלה שסמוכים להם, אל עשרות אלפי הנשים, האנשים, הילדות והילדים שנמצאים כבר כמעט חצי שנה מחוץ לבתיהם, מפוזרים ברחבי הארץ ואל האלפים הרבים שהמשיכו להתגורר בעמק ובהר, קילומטרים ספורים מהגבול, ביישובים שלא פונו. עברנו ימים קשים בחודשים האחרונים מחוץ לבתים, קרועים משגרת החיים, קהילות מפוזרות ומחולקות. ככל שבלתי נתפס לדבר על חצי שנה של פינוי, כך מרשים לראות את המאמצים יוצאי הדופן של תושבי הגליל (וכמובן של אחינו היקרים תושבי העוטף) מאמצים ליצור, בתוך הפינוי המתמשך והולך, שגרה מבורכת לילדים, לבני נוער, לחיים המשפחתיים.
כאן מתוך הטקס הזה, מרחבת האריה השואג שלצד היופי המרהיב של הטבע הירוק והפורח, מהווה את אחד מסמלי האזור שלנו, אנחנו מתבוננים קדימה. אנחנו נחזור. ככה זה אצל אנשי הגליל. כמו שחזרו כאן ב-1921 ובנקודות זמן אחרות שבהן גבר האתגר הביטחוני שהאזור הזה כה מורגל בו.
שני מסרים אני מבקש להדגיש מכאן, היום:
האחד, בניית הגליל תהיה מעשה של שותפות אזורית. היא תהיה מהלך משותף שבו ישלבו ידיים הרשויות והקהילות, תושבי קריית שמונה, הקיבוצים, המושבים, המושבות והכפרים. כך ראוי וזהו המפתח להצלחה בתהליכי השיקום וההתחדשות האזוריים. כך ראוי והלוואי וכך יהיה. אחוות החיים-ביחד תנחה אותנו, כמו גם רצונם ויכולתם של נשים שונות ושל אנשים שונים לשאוף לטוב המשותף. מי שינסה להפריד, לשסע קבוצה אחת בשנייה, מי שינסה לחרחר מאבק פנים אזורי, נתבונן עליו יחד, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, נזכיר לו את האירוע חסר התקדים הזה שעברנו בשנה הזו ונבקש ממנו בנימוס תקיף, שלא להפריע. הפלת מחיצות היא שתעמוד בבסיס תהליך הבנייה מחדש של האזור שלנו.
המסר השני מכוון לציבור בישראל ולשלטון המרכזי. כעומק השבר כך עומק המאמץ שנדרש לבניית חבל הארץ היפה הזה ולשגשוגו. אנחנו כאן תושבי האזור, הרשויות על ראשיהן, הקהילות על פעיליהן, מחויבים לפעול במלוא המרץ להפוך את החזרה לגליל, כשתבוא, והלוואי שתבוא מהר ובביטחה, לנקודת מפנה בפיתוח האזור. אבל מי שכשל כאן זה לא אנחנו. מי שאחראי למציאות שבה הגליל נטוש זו הממשלה. הממשלה היא גם זו שאחראית להחזיר לכאן את הביטחון, את היכולת לחיות, ולאחר מכן להעניק לגליל את התנאים שהוא מעולם לא קיבל כדי לשגשג ולצמוח. אחריות הממשלה היא להשקיע כאן משאבים משני מציאות ולקדם מנופי צמיחה ובמרכזם, אני מקווה, אוניברסיטת קרית-שמונה-תל-חי.
בהקשר זה, אפשר לדעתי לזהות ממד חיובי בכך שממשלת ישראל ויתרה על הטקס הממלכתי השנה. תושבי הגליל שנים מאסו במי שמכנים את עצמם מנהיגים ושהגיעו לכאן בעשרות השנים האחרונות בכל פעם כדי לנאום, להצהיר הצהרות, לבטא ביהירות דברי רהב על הרתעה, ביטחון ועל קידום הגליל ובנייתו. לא לדברי רהב אנחנו זקוקים ולא למנהיגות ריקה שממוקדת במילים, במסרים מלווים בקריצת עין. ביום שאחרי, הגליל, כמו החברה הישראלית כולה, מצפה למנהיגות של כבוד, מנהיגות ישרה וצנועה, מנהיגות מכוונת מעשים ולא דיבורים, מנהיגים שמחברים את הישראלים אלה ואלה, שמכוונים למקצועיות, לאיכות, לסטנדרטים גבוהים של דוגמה אישית מחנכת. הגליל מצפה למעשים.
אסיים במילים שציטטתי קודם לכן שנאמרו לקראת השיבה לאזור, שבעה חודשים לאחר יום תל-חי: 'קומו חברים לבנות גליל עליון [...] לשוב ולבנות מחדש במרץ רב. אל תעכבו את צעדינו. לגליל העליון הגיע הזמן ובא הרגע. אל תתרשלו בזה. עליכם האחריות'.